עם מצלמת וידיאו הגענו לקלנדיה ב- 15:40, לאחר שעברנו ברחובות שוממים בגלל השביתה, שהגיעה ליומה האחרון. במחסום לא היו כמעט אנשים, אפשר להניח שאף אחד לא יוצא מהבית במצב כזה אם הוא לא מוכרח. ליד עמדת התצפית בקלנדיה עמד בחור צעיר מאוד, נהג טרנזיט שעוכב, וכבר היה חיכה שם כשעה וחצי. ארבעה חיילים – ביניהם גם שחר, מפקד המחסום – עמדו סביבו, חלקם דחפו וקיללו אותו, הכול כדי שירד לבור מאחורי רשת ההסוואה החדשה שהותקנה שם. המשמרת התפתחה על שני צירים: עזרה לנהג הטרנזיט, ג’, והתקריות בין הילדים לחיילים, שבהם הייתה מעורבת בעיקר איה. במה שנוגע לעוברים במחסום, התקנות עדיין מאפשרות לתושבי הנפה לעבור בלי אישור, רק בני 16-35 מאזורים אחרים צריכים אישור. בכל הנוגע לג’- כשהגענו נאמר לנו שהוא חנה עם הטרנזיט שלו במקום אסור בצומת. בהמשך הרשימה תפחה, לא ברור על סמך מה: הוא נהג בלי רשיון, הוא הסתובב בלי תעודת זהות, וכמובן, הוא התפרע במחסום. בשלב מסוים ג’ אף הפך מנהג טרנזיט סתם, ל”מפגע בטיחותי” (בגלל המקום שחנה בו(. בשלב מסוים, כאשר דניאלה שאלה את מפקד המחסום, שחר, מה ג’ עשה, היא קיבלה את התשובה הממצה: “הוא מחנה את המונית שלו, תוקע את כל התנועה, עושה מה בזין שלו. אם קורה משהו פה אני לא צריך להיתקע בגלל חתיכת מכונית מזדיינת. זה לא הכביש שלהם”  שניים מהחיילים גם לקחו את איבון ל”סידרת חינוך” בצומת, והראו לה באותות ובמופתים עד כמה התנהגותם של נהגי הטרנזיטים בלתי-נסבלת. הם התלוננו שאין לכלי-הרכב הצבאיים מקום לעבור. איבון ציינה שלרשות הצבא מסלול בטחוני מיוחד, אבל זה לא הספיק להם. “ומה אם אנחנו רוצים לנסוע מכאן?” הקשו.המתנדב סיפר לנו מין סיפור, כאילו נהגי הטרנזיטים חוסמים בכוונה את תנועת כלי הרכב, כדי ליצור מהומות. הוא טען שראה אותם חוסמים אמבולנס, סתם בשביל הפרובוקציה. חמש דקות אחר-כך סיפר את אותו סיפור, אבל הפעם דיבר על אוטובוס עם ילדים. הרבה סיפורים רצים במחסום. מפקד המחסום, שחר, אמר שצריך לחכות שתבוא משטרה לטפל בג’. בינתיים טיפלו בו ארבעת (!) החיילים שעמדו בתצפית, ששוב ושוב נכנסו לעימותים מילוליים אתו. מובן שלא הרשו לו לשבת על הספסל (“זה לא בשבילכם”), אבל היו גם חילופי קללות סתם, וכאשר הוא התרגז והגיב בקללה, מייד הזעיקו את שחר. צריך לציין, ששחר דרש מהחיילים לרדת מהתצפית (ולחכות לפעילות מבצעית מעניינת יותר במקום אחר, מן הסתם). ראינו אותו גם פוקד שוב ושוב על אחד החיילים לפרק מהרובה שלו מטול רימונים. החייל נעתר בסוף, לא לפני ששחר הזכיר לו שיש לו תחמושת חיה, לא צריך לדאוג. בסוף המשמרת נתנו לג’ את מספרי הטלפון שלנו, ושל המוקד, שכבר שעתיים טיפל בעניינו במיומנות הרגילה. כשכבר ישבנו בטרנזיט, אחד הנהגים ניגש לספר לנו שעומדים להרביץ לג’. איה ואיבון חזרו לאחור, השאר המשיכו לא-ראם (שם נפתחו בינתיים חלק מהחנויות). כשאיה ואיבון הגיעו שוב למחסום ראו את ג’ מוקף חיילים, שהתחילו לדחוף אותו לכיוון הפתח בגדר המחצבה. יש לציין, שהמתנדב המבוגר הסימפטי שנמצא שם בשבוע האחרון ניגש אליהם עוד לפני שראה את איה ואיבון, ופיזר אותם. ואז פתאום- בחוסר ההיגיון שמאפיין את המקום הזה – שחר קרא לג’, לקח אותו הצידה, דיבר אתו ועם דודו שהגיע בינתיים למקום, ושחרר אותם. לא משטרה, לא דו”ח, סתם ענישה של ארבע שעות במחסום. במקביל לכל זה, היו הרבה תקריות בין החיילים לילדים, הפעם לא רק על הגבעה אלא גם קרוב מאוד למחסום עצמו, בשטח שבו עומדים בדרך-כלל הרוכלים.על הגבעה עצמה היו כמה וכמה מקרים של ירי, וברגע מסוים החיילים אף חצו את הגדר, ירדו במורד ונכנסו בין הבתים. טלפון למוקד החירום (זה המכונה “הומניטרי”), נענה בתשובה ש”הנושא בטחוני”.בשלבים מסוימים הילדים הסתתרו בין הטרנזיטים וזרקו אבנים לעבר המחסום. החיילים רצו לקראתם וירו (באוויר, כנראה, כי אף אחד לא נפצע. החיילים גם הסבירו לנו שמדובר ב”תחמישים” בלבד, אבל אנחנו גם ראינו ירי של גז, ומי יודע מה עוד ירו שם, גם אם רק באוויר). כמה פעמים הילדים גם הניפו דגל, ואז התקרבו אליהם החיילים ושוב חזר על עצמו הטקס הנורא של האבנים והיריות. איה – כדרכה המדהימה – עמדה במשך יותר משעתיים בין החיילים לילדים, ובזכותה, מן הסתם, אחר-הצהרים הזה לא הסתיים באסון. כאשר החיילים ירו לכיוון נקודת הבריחה של הילדים ( בין הטרנזיטים), איה ניסתה לספר להם שרק יום לפני כן נפגעו שלושה ילדים בתקרית הזו (אחד מהם איבד עין). לא נראה שהחיילים התרגשו במיוחד מהסיפור. ובתוך כל זה, בין התלקחות להתלקחות, הילדים שיחקו כדורגל, והראו בגאווה את הצלקות שלהם מתקריות קודמות. כשעברה במקום איזו תיירת, הילדים הגאים ביקשו מאיה: “תסבירי לה מה אנחנו עושים כאן.” בסופו של דבר הילדים נכנסו למחנה, ושם, בכניסה ממש, עמדו צמודים לקירות, כשאיה בינם לבין קו הירי. הילדים כמובן הזהירו אותה מפני החיילים. הם נצמדו לקירות, מדי פעם זרקו אבנים שבקושי הגיעו אל החיילים, אז באו עוד כמה יריות, ובהמשך כל העניין עבר למסלול של קללות עסיסיות, שירים, ובסופו של דבר הפגנה. בשלב הזה נפסק הירי. ואיה אומרת שכל זה ממש לא הרבה, יחסית ליום שלישי.