חווארה- בית איבא, יום ד’, 7.7.04, בוקר צוות: אורית, שלווה, מרים, חנה, כליל 8:05 – חווארה דרום גדר הרשת פורקה. מפרקים גם את הבטונדות. 12 מעוכבים. לשניים מהם מסמכים רפואיים כולל צילומי רנטגן. סמל מ’ מפקד המחסום מסר שהעביר את פרטיהם לבדיקה. כעבור שעתיים בערך, תוך כדי ניסיונות זירוז של מרים אפשרו לאחד מהם לעבור.בין המעוכבים בחור המשתף אותנו בצורך שלו להתפרנס וביחסיו הטובים עם בעל הבית הישראלי שלו. הוא מספר שלפני כחודש נאזק והושכב כשפניו אל הקרקע, כשעה, מאחר שתוך כדי שיחה עם מעוכב אחר חייך, דבר שלא מצא חן בעיני אחד החיילים.אגב, בשונה ממ’ הענייני, חייל אחד בעל מבטא צרפתי קל מתבטא כלפינו בתוקפנות ובעוינות. חווארה צפון בפינת המעוכבים התחומה בבטונדות ומכוסה ברשת הצללה יש 6 מעוכבים. תוך כדי, הצטרף מעוכב נוסף שיש לו הפניה לטיפול ברמאללה. אשה צעירה מופנית גם היא למתחם. היא נעמדת מחוצה לו ונשארת עומדת כל זמן שהיא מעוכבת. על פי לבושה ניכר כי היא דתית. ניסיון להפנות את תשומת לבו של נציג המת”ק סגן נ’ להיעדר תנאים המאפשרים לנשים לשבת בנפרד נענה בסגנון של “מה את רוצה…” חלק מהיחס המבטל נובע אולי מכך שמדובר במבוקשת שב”כ ומכאן שהיא כבר לא רק חשודה אלא גם מורשעת. מראש. בדיעבד, היא עוברת. אז מה הסיפור? דעות קדומות ועמדות ‘אנטי’ מושרשות.במחסום אדם עם כרזה. מבקשים ממנו לפרוש אותה. הוא מסביר מה כתוב בה (הוכנה לקראת סדנה ומצוטטת בה אמרה כלשהי. הוא מעיר לחייל באנגלית “אתם מעכבים אנשים יותר מהדרוש. אתם לא מקלים ולאף אחד לא איכפת.” החייל עונה לו: “אהה. אין לך זמן.”בסך הכל החיילים המאיישים הפעם את המחסום (משמר הגבול) מאפשרים לעוברים לשחרר קיטור, עובדים באופן ענייני, גם אם לא יוצאים מגדרם להקל. למשל, עובר אדם מבוגר, חולה. מקבל אותו יחס כמו האחרים (“חכה…”). 10:15 – בית איבא המחסום הופך יותר ויותר ‘מסודר’. מבנה בטון אחד עם חלונות לכל כיוון אליו ניגשים העוברים. אפילו לאלה היורדים מהכפר כבר סידרו בטונדות.כשהגענו היתה תנועה דלילה. סה”כ 5 מעוכבים. אחד מהם בהליכי קבלת היתר מעבר (“החיילים לא מכירים את הטפסים שיש לו,” דברי סגן מ. המפקד); אחד נהג מונית שעבר אותו ‘קו’ מפורסם.בסביבות 10:20 נשמעות יריות. אחרי כמה דקות מביאים ממעלה הכפר 3 צעירים ומצרפים גם אותם למעוכבים.ועוד מעוכב ואיתו בחורה הממתינה לו.בין לבין מגיעים למחסום 5 סטודנטים לרפואה. יש להם בחינות היום ומחר. הם פונים למ’ לאחר שהחייל סירב לאפשר להם לעבור. מ’ עושה איתם עסקה. מאפשר להם להיכנס לשכם אבל בתנאי שייצאו רק ביום ד’ הבא (סדר חייב להיות!). הם מסכימים.אירוע השיא: בין המעוכבים מבוקש שהשב”כ “חם” עליו. בעל ת”ז ישראלית. החיילים משוכנעים שהם עלו על המתאבד הפוטנציאלי הבא. הם גם הרשות החוקרת: “תגיד, אתה בפת”ח, בחמאס?” כופתים אותו באזיקוני פלסטיק. זה לוחץ. רואים את הסימנים על פרקי הידיים. בודקים מה יש לו בתיק. קושרים פלנלית לעיניו “שלא יברח”. מסתבר שגם הפקיד סכום כסף (הוא אומר שזה שכ”ל לאוניברסיטה). האיש אינו מגלה התנגדות, נענה להוראותיהם. מסביר גם שהוא זומן לחקירה בשב”כ ואמור להגיע לחוקר בשם “אריק” בחדרה.א’ (מפקד המחסום כשמ’ איננו) שואל: ‘עכשיו, תגידו, אז מה צריך מחסומים?’כלומר, חיילים במחסום בנוסף לתפקידי השיטור הם גם הרשות השופטת. גזר דינו הוכרע. הוא אשם (ראו מקרה המבוקשת מחווארה).ההרגשה קשה. מה עושים? האם לא היה מקום לבקש ממנו את שמו, כתובתו ומס. הזיהוי שלו כדי לפנות לאגודה לזכויות האזרח לשם מעקב? לא עשינו זאת.ב- 11:30 המחסום נסגר בשל התרעה. החיילים מתחילים לרוץ לכיוון המוניות ביציאה משכם ומחזירים את כל אלה שהספיקו לתפוס אותם, שהיו ביציאה משכם בתוך כלי הרכב ועל ידם.