חווארה, בית פוריכּ, יום ב’ 16.8 אחה”צ משתתפות: ריבה ב’, רבקה א’, סיון צ’, קרן ר’, יעל ל’, רוני כ’, מיה ק’ (מדווחת) חווארה 16:20-17:00: היה מוזר מאד במחסום. שקט, מעט סוחרים במגרש החניה. המחסום הדרומי לא פעיל, ואין בו חיילים. החיילים עומדים במחסום הצפוני, חסרי מעש, ופרט לשלושה מעוכבים (אליהם הצטרפו עוד שנים מאוחר יותר) לא היו שם פלסטינים. הפלסטינים עמדו 100-200 מטרים צפונה יותר, ונאמר לנו שאסור לנו לגשת לשם. התקשינו לראות כמה הם ומה מתרחש שם.אחד המעוכבים טען ששני האחרים מחכים פה משש בבוקר והם רעבים. מפקד המחסום ש’ צחק וטען שהם כרבע שעה במקום. השלישי במקום כשעתיים, ולדברי ש’ מחכה למעצרו ע”י השב”כ או המשטרה “לפי הנהלים”. פני המעוכבים לתוך שכם. לשכם נכנסים אנשים בודדים, ביניהם זוג עמוס מזוודות, הנבדקות בקפידה.עם בואנו למחסום צולמנו ורואיינו ע”י צוות טלויזיה צרפתית כלשהי. הם העמידו בפנינו, בין היתר, שאלות קשות, הנוגעות בבטחון (מסוג בטחון הישראלים מול הפגיעה הנגרמת לפלסטינים). בית פוריכּ 17-17:45: המחסום ריק מעוברים ושבים. אין יוצא ואין בא. את פנינו קבלה קבוצה עליזה של חיילים (בבית פוריכּ!!). במכלאה חמישה מעוכבים, כארבע-חמש שעות (גם לדברי החיילים). המעוכבים הם “ברחנים” שנתפשו בהרים, בלי לעבור במחסום, והם שם כעונש, “עד שש” (אבל אסור, אמרנו; הוראת מג”ד, אמרו לנו). הם תושבי בית ג’אן ובית פוריכּ, אך לדברי החיילים כולם ישוחררו לתוך שכם ולא לביתם! ניסינו לעזור לאחד מהם, שלדבריו צריך להגיע מחר לירדן לארוע משפחתי, ונתפש כשהלך מסאלם לבית ג’אן. בן מהמת”ק אמר שאין מה לעשות וזה לא מקרה הומניטרי; שי מהמוקד ההומניטרי של הצבא רשם מפינו תלונה על כל פרטיה, והבטיח לבדוק עם נציג המת”ק. כשעזבנו, שוחררו כולם, לשכם כמובן.בדרך חזרה היו מחסומי דרך בצומת ג’ית (מחסום קטנטן) ובצומת דרומה לפונדוק.