חווארה יום א’, 5.9.04 משקיפות: חנה ל’, אירית ס’, עדנה ל’, דיצה י, (מדווחת) חווארה דרום מעוכבים רבים, מלבד זאת אין אירועים מיוחדים. החיילים אינם מדברים אתנו. מפקד המחסום בדרגת סמל מתייחס אלינו בקורקטיות, אינו יוצא מגידרו כדי לעזור לנו בבקשותינו ממנו.חווארה צפון כ-25 מעוכבים, כמה מהם בדרכם ל-מת”ק. טור מאד ארוך ביציאה בשכם, דוגמה קלסית לשיבוש החיים של הפלסטינים, כי איך אפשר להגיע לעבודה, או לעשות איזשהן תכניות כשמחכים במחסום זמן כה רב. האנשים עומדים בשקט ומחכים לתורם. הצורך לרוקן את תיקיהם בפומבי, על אף שאנו כבר אמונות על זה מעורר שוב ושוב הרגשה מאד קשה. מעוכב בדרכו לרמאללה פונה אלינו. הוא אמור להגיע לרופא לבדיקה של בתו הקטנה. אשתו עם הבת עברו את המחסום ומחכות לו.פנינו למפקד המחסום, דידי, בחור אנושי שמנסה ללכת לקראתנו, אך טוען שהתעודה של המעוכב בבדיקה.(כמה צפוי).מעוכב אחר טוען שהוא מחכה במחסום מ-5 בבוקר.חנה התקרבה לעמדת הבידוק. החייל שעמד שם צעק לעברה:צאי מכאן! היא התלוננה בפני המפקד ששמע אותה, התייחס לדבריה והבטיח להעיר לחייל. הוא גם התייחס לטענתנו על התור המזדחל במחסום והוסיף חייל לבדוק את היוצאים.9.00 המעוכב שאמור לקחת את בתו לבדיקת רופא שוחרר, אך נוספו מעוכבים חדשים וכעת הם מונים כ-60 איש. ניסינו להתקשר למת”ק בהקשר – לא השגנו אותם. התקשרנו למוקד ההומניטרי- מתייחסים, מנסים לעזור, אך נראה שהיכולת שלהם לפעול מועטה.9.05 כעשרים מעוכבים משתחררים. נראה שהמפקד שמח לשחררם, אך מגיעים מעוכבים חדשים ומספרם כעת כ-50.בחור מהממתינים בתור של הבידוק פונה אלינו. אחיו נמצא במחסום הסמוך (חווארה דרום) בעוד שהתעודה שלו במחסום הזה. מבקש את עזרתנו להחזרת התעודה לאחיו.מילואימניק שעוסק לדבריו בתחום הטיפולי, נראה שאינו שש להמצאותנו במקום ושואל אותנו עד מתי נשאר במחסום. מתפתחת שיחה אתו שבמהלכה נוצרת הבנה בינינו ובהמשך אף ניסה לעזור לנו. הוא מעלה בעייה שמטרידה אותו. טוען שיש נשים מנשות המחסום שמתקיפות את החיילים בשאלות אישיות שנושאות בחובן מסרים אידאולוגים, כגון: איך אתה מרגיש עם מה שאתה עושה במחסום. לטענתו זה מבלבל את החיילים שעשויים למצוא עצמם כעבור חצי שעה בקסבה ששם הבלבול עלול להוות בשבילם סכנת חיים.דבריו אלו, וגם העובדה שפרט למפקדי המחסום- כל החיילים בשני מחסומי חווארה, גם אלו שלא היו עויינים כלפינו לא היו מוכנים לדבר אתנו – כנראה בעקבות פקודה שהנחיתו עליהם – מעוררים את הצורך במחשבה מחודשת לגבי הקשר שלנו עם החיילים.הבחור שתעודתו היתה במחסום השני- לאחר ריצות שלנו בין 2 המחסומים,ניתנה לנו התעודה ומסרנו אותה לו. מה שעשינו כאן זו טיפה בים, אך באוקיינוס של חסר האונים הנורא שלנו דבר כזה ככל שהוא פעוט, נותן כח להמשיך.9.45 – חווארה דרום בחור שלדעת החייל בעמדת הבידוק התקרב מדי לעמדה ,זוכה לצעקה: תעוף מפה! כשגילינו התעניינות בנעשה, החייל הפטיר לעברנו: זה בגללכן. התקרבתי אליו וניסיתי להבין מה בגללנו והתחלתי לדבר אתו. חייל שלידו “דיקלם” לעברו: לא להגיב, אל תגיב, לא להגיב!”אדם שעובד בבי”ח בשכם ותאריך האישור שלו פג, פנה ל-מת”ק, שם נאמר לו שיקבל את האישור החדש בעוד שבועיים. בינתיים לא ניתן לו לצאת לעבודה ומביה”ח מתקשרים אליו מידי פעם בדרישה שיבוא.ב-10.45 צלצלתי למוקד ההומניטרי בקשר לעניין. הבטיחו לנסות לטפל.11.00- כשאך ירדנו מהסטיישן לעבר המחסום, בא לקראתנו מפקד המחסום והורה לנו לעזוב את המקום. לטענתו, בלי אישור מהמח”ט אין לנו אישור להיות כאן. הוא הסביר את ההוראה החדשה הזו בדאגה לשלומנו, כיון שאיננו מוגנות בשכפ”צים…- עזבנו את המקום- ב-12:45 צלצלתי לאיש שלא ניתן לו להגיע לעבודתו בבית החולים בשכם, לברר אם סודר ענינו דרך המוקד ההומניטרי – לא נעשה דבר. מסרתי לו את מספר הטלפון של המוקד בתקווה שבקשר ישיר אתו יקבלו פרטים נוספים שיוכלו אולי לסייע להם לטפל בבעייתו.