חווארה צפון ודרום, יום ד’, 20.10.04, בוקר משקיפות: צילה ל., תושקה ק., חנה א. (מדווחת)אורחים: צוות מהערוץ הראשון הגרמני לשם הכנת כתבה על פעילות מחסוםווטש. כללית: תנועה דלילה של עוברים ושבים, כנראה בגלל הרמדאן. לא נצפו אירועים מיוחדים ביחס אל הפלסטינים.לשירותים חובר צינור ביוב ויש מים בברזיה. 08:00 חווארה דרום מעוכב אחד. אין לו אישור.נוכחות הצוות הגרמני מעוררת התנגדות בקרב החיילים. הם מתנגדים לכך שיצלמו אותם. ציטוט של תגובות החיילים: “לא מעניין אותי דובר צה”ל. יכול לקפוץ לי”. וחייל אחר, מילואימניק (כנראה) בדרגת קצונה: “בושה וכלימה למדינה שלנו, דובר צה”ל עם כל השטויות שלו” ולצלם הוא אומר: “בשביל הפרנסה שלך אתה מוכן ללכלך את כל עם ישראל”.ניסינו לברר מאוחר יותר את מקור התגובה הזאת ואחד החיילים אמר שכשישתחרר וירצה לנסוע לחו”ל עלולים לעצור אותו כפושע מלחמה. הרושם הוא שיש בין החיילים המודעים לסתירה בין עצם נוכחותם במחסום לבין האפשרות להשתייך לשאר העולם (הנאור).כדי למנוע מהצוות לצלם החיילים סוגרים את המחסום.ב-9:00 אין מעוכבים.חייל מבקש מצעירה רעולת פנים לחשוף את פניה ולא רק את עיניה.ב-11:00 כשעזבנו היו 11 מעוכבים.בשביל בין הדרום לבין הצפון נתלה כרוז חדש (?) ובו מבקשים מהפלסטינים לדווח לשלטונות על כאלה שמבצעים כל מיני דברים. הכרוז כולל גם איור בסגנון קריקטוריסטי סטריאוטיפי המתאר איך החברה הפלסטינית נקרעת בשל הטרור. חווארה צפון ארבעה מעוכבים. אחד מהם בעל דרכון ירדני, אחד עובד כסייע לרופא בירושלים. עובר בכל פעם, אבל היום מעכבים אותו. הוא ממתין כבר כחצי שעה. האם לטרוח ולנדנד למפקד? האם חצי שעה זה הרבה זמן או מעט זמן? בנסיבות של המחסום זה כנראה מעט זמן.גם כאן נוכחות צוות הטלויזיה מלחיצה את החיילים, אף כי פחות מאשר בצד הדרומי.לדברי המפקד, הבחור שלפני שבועיים נלקחה ממנו תעודת הזהות הגיע וקיבל פתק המאשר זאת (לא ראינו אותו). 10:50 – כ-20 מעוכבים. מוקראים שמות. נשארו 14. המפקד אומר שכבר עלו לבדיקה.11:00 – כשעזבנו היו 11 מעוכבים.באיזשהו שלב הגיעו חברי המועצה לשלום וביטחון מלווים קציני משטרה ובצוות טלויזיה של ערוץ 1 וכתב מעיתון יומי (כנראה). פתאום, לחיילים לא היתה בעיה שיצלמו אותם והם אף ניגשו בסקרנות לראות מה קורה.ככשאלנו מה ההבדל בין צוות זה לבין הצוות הגרמני, התשובה שקיבלנו היתה: “את מסכימה אתי שיש הבדל אם זה ‘מעריב’ או צוות גרמני”. שוב, החשש לכבס את ה’כביסה המלוכלכת’ בחוץ.כמה תובנות: נוכחות הצוות העסיקה אותנו ולא יכולנו להתפנות ולהתייחס למעוכבים ולעוברים ושבים כפי שמחייבת משמרת רגילה. מצד אחד אולי אנחנו מרוויחות פירסום, אבל הסיבה שבגללה אנחנו שם, רמיסת זכויות האדם של הפלסטינים, הופכת למשנית בסיטואציה כזאת.הקול הנשי פחות נשמע. הקול הגברי, בעיקר כשהוא מושמע על ידי אינסטציה צבאית מקבל את הבולטות שלו בציבור ומשפיע. כאילו שבשביל לראות את העוולות שהמחסום מייצר ואת ההשפעה השלילית שלו על הבטחון צריך רקע צבאי וידע בטחוני. כך שהשאלה היא, איך אנחנו יכולות להשפיע על הציבוריות הישראלית גם בהיבט ‘הבטחוני’ וגם בהיבט של יחס שווה לגברים ונשים.