חווארה צפון, יום ד’, 17.11.04, בוקר צילה ל’, חנה א’ (מדווחת) 7:55- מחסום בצומת יצהר. כ-10 מכוניות בכל כיוון.יום קר. תנועה ערה של מבקשים להיכנס לשכם כבימים של שיגרה אשר בהם מומחשת השרירותיות הנוראית של המקום ההזוי ועם זאת המכביד כל כך על חיי התושבים.8:00 – הגענו למחסום. אין מעוכבים. ה’מדיניות’ כנראה לא ליצור לחץ נוסף באזור הבידוק. זאת, עד שמאיזשהי סיבה לא ידועה לנו הופנו צעירים אל המיתחם.8:15- מתחילה הפניית צעירים למיתחם המעוכבים. בחור צעיר, מתבקש להראות את הנעליים שהוא נושא בקופסה. הוא מסביר לחייל שהוא בדרך לאביו החולה בשכם. הת.ז. נלקחת ממנו והוא נשלח למיתחם.ב-8:30 משוחררים שני המעוכבים ש’הצטברו’ בינתיים.כשעזבנו בסביבות 11:00 היו 6 מעוכבים. בין לבין ראינו שהתעודות שלהם לא מועברות לבדיקה. כשי. המפקד נשאל על כך, אמר שיש סיבה, ולא היה מוכן לזרז את הטיפול.8:20 – בחור צעיר מנוע מלעבור. לצעירות שהגיעו איתו ניתן לעבור. הוא מתווכח עם החייל. מסרב למסור את התעודה שלו. החייל שולח אותו חזרה. הבחור מתקדם, מתחבר לקבוצה של הצעירות. החייל מגלה זאת. צועק עליו ושולח אותו למיתחם המעוכבים. י. המפקד ניגש. מנסה לברר מה קרה (לא מקבל כמובן מאליו את גירסת החייל!!). הצעיר עומד על זכותו לעבור וכשי. נוגע בכתפו כדי להמחיש את רצינות כוונתו שהבחור יחזור על עקבותיו, הבחור אומר ‘אל תיגע בי!’ ומבטיח לפנות ל-DCO ולהתלונן (!!) על מניעת המעבר. ואף על פי כן, הוא לא מעוכב(!!) – על התנהגות פחות קוראת תיגר מזו נשלחו אנשים למיתחם המעוכבים לכמה וכמה שעות.למחסום מגיע זוג הורים עם שני ילדים קטנים. האב אוחז בידו של הבן, האם נושאת את הפעוטה בזרועותיה. מאחר והם עומדים (על פי עקרון הסדר המחסומי) בתורים נפרדים לאב מאפשרים לעבור, אך האם שכחה את הת.ז. שלה בבית. י. קשוח. בלי תעודה מזהה שלה לא מאפשר לה להצטרף לבעלה. סצינות כאלה חוזרות על עצמן כל הזמן: מאפשרים לאם ולבת אך לא לבן; מאפשרים לאב אך לא לבן; מאפשרים לאשה אך לא לבן-זוגה…חוץ מזה, הגיעה עובדת של OXFAM לפגישה בענין פרוייקט שלהם בשכם. היא בעלת דרכון אמריקאי, אך לא הוגשה בקשה מראש. י. מפנה (!) אותה אלינו שנסביר לה מה צריך לעשות. נסיונות לסייע באמצעות המשרד של שירן אשר לא צולחים. נתנו לה את מספרי הטלפון והפקס. וקיוינו שאולי הבקשה תטופל בנוהל דחוף (לצערנו נאלצנו לעזוב לפני שיכולנו לדעת מה התוצאה). היא נמצאת זמן מה בארץ (יהודיה שנשואה למוסלמי) ורואה בנוכחות של MW פעולה הממתנת את הברוטליות של חיילים.מיודעת שלנו (בעלת דרכון ירדני) ממשמרות קודמות עוברת הפעם ללא בעיות ומציינת באוזנינו עד כמה החייל הפעם סימפטי, מקרה נדיר מבחינתה. תמיד היא נתקלת בקשיים וחושבת לשכור דירה בעיר כדי לצמצם עד כמה שאפשר את הפגיעה בעבודתה, בחיי היומיום שלה.ובכל זאת הצלחנו בשני מקרים: 1) משפחה ובה הבן בן ה-20 בעל דרכון מונצואלה. אמור לחזור מחר לונצואלה והם בדרכם לבקר משפחה בשכם. הם כנראה נערכו לאפשרות של מניעת כניסה וטרחו והוציאו לו ת.ז.. אלא שהת.ז. לא עוזרת. פניה שלנו למת”ק ושל המת”ק לי. מתירה את המעבר. י. אמנם משתהה קלות, הרי הוא לא יכול לתת למסיכת הקשיחות להיסדק, אבל אחרי דקות ספורות הוא קורא ‘ונצואלה’ ואפילו מבקש (!!) מאיתנו חתיכת נייר וכותב עליה מה שכותב כדי שלא יהיו בעיות ביציאה משכם (מתי יציידו את החיילים בניירות פורמליים למטרות כגון זו??)2) אחים של אשה שנפטרה בירדן ממהרים לשכם כדי לטפל בסידורי העברת הגופה לשם קבורתה בכפר מגוריהם. הם מבקשים לעבור בתור של בני ה-40 ומעלה, למרות שחלקם צעירים יותר. י. מסרב בתחילה (כמובן, כולם שווים בפניו: קשיש/צעיר; חולה/בריא…), אך בעמידה שלנו בסביבה הם משיגים את מבוקשם.ולסיום: מתנחלת נתקעת עם רכבה ליד הטרמפיאדה. היא פונה אל החיילים ואומרת להם שישימו עין על המכונית עד שיגיע הגרר שהזמינה. כל מלה נוספת מיותרת.