חווארה צפון, יום ד’, 1.12.04, בוקר משקיפות: צילה ל., חנה א. (מדווחת) מחסומי ‘פתע’: בדרך לחווארה לא נתקלנו בשום מחסום (בדרך חזרה בסביבות 11:30 כבר היה מחסום בג’ית).ככלל, ניכר איזה ניסיון להקלות. אם כי, כפי שידווח בהמשך, בלי חוסר תיאום בין המדיניות של הצבא לבין דרגי השטח, אי אפשר כנראה.מעוכבים: 9:05 – מעוכב אחד; ב-10:30 עם עזיבתנו, 3 מעוכבים חדשים. בין לבין נשלחו כ-6 מעוכבים למיתחם ושוחררו עד 10:00. אחד מהם למשל, מספר שאשתו נפגעה בתאונת דרכים בחווארה. הובהלה לבי”ח והוא רוצה לחזור לבית בביתא כדי שיוכל להביא מיסמכים של ביטוח רפואי וכו’.הוא יוצא בכל פעם מהמיתחם וחייל שאך זה הגיע לעמדה ‘תופס פיקוד’ ומתחיל מייד למשמע. דוחף אותו קלות אל תוך המיתחם, מדבר בקול תקיף. הוא גם רואה עצמו כמפקד. כשאחד החיילים יוצא מהעמדה כי סג”מ י. הורה לו, החייל הנ”ל אוסר עליו לעשות זאת. ‘אני יותר זמן פה’. עד אז האוירה רגועה אפשר לומר. אין לחץ, תור לא ארוך. אבל כשהוא מגיע מצטרף אליו באופן מילולי אחד החיילים. מה שדברים קטנים כאלה יכולים לעשות.וחוץ מזה, האם אנחנו רואות את חזון אחרית הימים??? כבר אין קו דמיוני והמוניות מורשות (כנראה) לעמוד מיד אחרי המחסום לכיוון צפון. וחוץ מזה, העוולות ה’רגילות’: אשה מבוגרת, בעלת ת.ז. כחולה, דוברת עברית, המנועה (כמובן) מלהיכנס לשכם מבקשת עכשיו לצאת. אז איך נכנסה? נציג המת”ק א. רושם את פרטיה, מנסה לברר איך ולמה הגיעה לשכם. שואל אותה כמו בנתב”ג (בחיי!!) ‘נתנו לך משהו להעביר?’ אבל למרות שהיא מציעה לו להסתכל בחפציה הוא לא עושה זאת. הוא מוציא פנקס, מעיין בת.ז., רושם בפנקס, אומר לה שצריך להעביר את הפרטים שלה למשטרה, היא בוכה. בסוף אומר לה שלא תבוא עוד פעם. אחר כך הוא מסביר שצריך לאיים כי אחרת ‘הם’ מספרים שאפשר לעבור. שפת הגוף האיטית שלו משדרת מבוכה ומחצינה אולי בלי שהתכוון את הדילמה בין הזדהות עם חשיבות ‘העבודה’ לבין ההבנה שיש פגיעה בזכויות אדם בסיסיות.סוחר בטלפונים סלולריים מתבקש לפרוק את כל הסחורה שלו על רצפ הבטון ואז להכניס אותה ‘וואחד, וואחד; סטאנה’ חזרה למינשא.תור הנשים ריק. עד שהגיעה חיילת ב-10:00, אחד החיילים בדק את הנשים. מדי פעם גם גברים עברו בתור זה. אבל אצל אותו חייל חדור תורת הסדר זה אסור. הוא מחזיר אותו לתור הגברים ובסוף הגבר עוד אומר לו ‘תודה רבה’.ומרוב שיש סדר, אחת הנשים נשכחה (פשוטו כמשמעו) תקועה בקרוסלה.וכרגיל, ‘הם יודעים’. ‘הם יודעים’ למשל, שהתור לנשים מיועד רק לנשים. זה ממש לא משנה לפעמים גם גברים עוברים בו. בעיני המפקד ה’יודעים’ מנסים לעקוף. אבל איך הם יכולים לדעת אם אין שום שלט שמורה איפה תור הגברים ותור הנשים? היה שלט. היה שלט? ‘הם’ תלשו אותו ועד שימסמרו שלטים חדשים זה לא בשליטתו של המפקד: ‘הכי קל לבוא בטענות אל הדרג בשטח’. צודק. גם הוא משדר איזה חוסר נוחות מהסיטואציה.וצריך לחרות היטב את מראהו של גבר קשיש, נושא שקית נילון ושלושה סלי פלסטיק בצבע כחול עמוק. גוו שחוח קמעה. לאיזה קרוסלה יפנה. גם הוא נתקע.אחרי איזה זמן החיילת התחילה להבין את הסיטואציה. קודם היא נבוכה (!) מזה שהיא לא מדברת ערבית. אחר כך היא אומרת שתכתוב שלטים ‘בנים’, ‘בנות’, לכל תור. שיידעו.וכשגבר מגיע לתור הנשים היא אמנם מנסה לשלח אותו אל תור הגברים. אבל אחרי שהוא אומר לה ‘אנחנו משפחה אחת’, הוא והאשה אחריו, היא מאפשרת לו להיבדק על ידה.והחיילת עוד מגדילה לעשות: מאחר ועוברות מעט מאד נשים והיא בטלה מעבודה, היא נוקטת יוזמה ומציעה שגברים יעברו גם דרכה, כדי לקצר את זמן ההמתנה בתור. החמאנו לה על כך.לסיום, כשאספנו את משמרת בית איבא פנה אלינו אחד מנהגי המוניות וסיפר כי במהלך החודש האחרון נהגי מוניות לא נדרשו לקבל אישור כדי להסיע נוסעים מבית איבא לג’נין דרך שבי שומרון. והנה, היום, התחלפו החיילים ודורשים מהם אישורים.נסענו לשבי שומרון. אכן כן. לא היה עם מי לדבר שם. החיילים בשלהם. לא איפשרו למונית שהסיעה נוסעים בדרכם ללווית קרובם באחד הכפרים בדרך להמשיך בדרכה. הנהג הפסיד פרנסה, הנוסעים נאלצו להחליף למונית אחרת. פנינו למת”ק. ב-13:30 ראאד התפנה לדבר עם צילה ומסר לה כי הענין ידוע והוא מטופל.