חווארה דרום, יום ג’ 25.1.05 בוקר משקיפות: לירית, טל א’ (מדווחת) 8:15 התנועה זורמת. אין תורים, אין קרוסלות, מעבירים נשים בלי בדיקה, פרט לנשים עם רעלות על הפנים, אותן החיילת מתעקשת לבדוק ובקריאות “שופי, שופי” היא מסמנת להן להרים את הרעלה כדי שתוכל לזהותן. מפקד המחסום, רב”ט א. מקבל את פנינו בשמחה. לפני שבועיים היה במחסום הצפוני וכשניסה לדבר איתנו, סג”מ א העיר לו על כך. כעת, הוא אומר, כמפקד המחסום, הוא יכול לדבר איתנו כמה שרוצה. בכלל, יש לציין שמפקד המחסום וגם שאר חיילי הצנחנים במחסום היום יעילים ואנושיים.כשאנחנו מגיעות יש מעוכב אחד. הוא משוחרר אחרי דקות וכך גם כל המעוכבים אחריו. מפקד המחסום מסביר שמעכבים לבדיקה רק מי שגר בשכם ואין לו אישור. 8:20 ילד מביא אישור רפואי ומצביע על הגרון שלו להראות שחולה. אין לו תעודה מזהה ואבא ואמא שלו לא איתו. מפקד המחסום מתקשר לברר, אבל אומר לו שאין אפשרות להעביר אותו. חיילת ממשטרה צבאית עומדת בעמדת בידוק עם סוכרייה על מקל בפיה וכך פונה אל העוברים. אני מפנה את תשומת ליבו של המפקד והוא מעיר לה על כך והסוכרייה נזרקת לפח. אני גם מעירה לה על שימוש לא נכון בשפה הערבית ועל פנייה לא נעימה לאנשים (לדוגמא, “עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב…”, “יאללה, רוחי, רוחי”) ונראה שהיא מקבלת. אחד מחיילי הצנחנים מעיר לי על כך ומבקש שאבוא עם תלונות על חיילים אליו ולא אל החיילים בבידוק.משפחה (איש מבוגר עם מקל, אשה ונער) עם דרכונים מוונצואלה. המפקד אומר שחותמת הכניסה לישראל מלפני 5 שנים – כך שהם שוהים לא חוקיים. הוא מזמין משטרה כחולה ולמרות שמתקשר מספר פעמים לזרז אותם, השוטרים מגיעים רק אחרי שעה. בינתיים המשפחה בלחץ נוראי וקשה לתקשר איתם. השוטרים, להפתעתנו, מאשרים את כניסת המשפחה לשכם למספר ימים, כדי לנסות להוציא אישורים ותעודות. המפקד לוקח מהם את הפרטים לפני שמשחרר אותם. זקן לא מרגיש טוב, משתעל וגונח. אנחנו פונות לחייל והוא מיד מעלה אותו על מכונית שנכנסת לשכם.