חווארה צפון יום א’ 6.2.05, בוקר משקיפות: ארזה א’, דיצה י’ (מדווחת) ילד כבן 12 מסיע עגלה גדולה ממנו, שבה הוא מעביר מטענים של העוברים במחסום תמורת תשלום. מפקד המחסום, ד’, מספר שלילד הזה 15יש אחים והמשפחה חיה בעוני מרוד. הוא בא לפני כמה ימים למחסום בוכה, סיפר שהוא רעב ואין אוכל בבית. ד’ אישר לו לעבוד בהסעת המטענים. טוב לפגוש במעט אנושיות במקום הכ”כ לא אנושי הזה.8.05קור אימים. גשם חזק ניתך מידי פעם.תנועה דלילה במחסום.5 מעוכבים במכלאה. עומד אתם אחד החיילים ומדבר אתם. מה שמרשים זה שהוא משוחח אתם באנושיות, בגובה העיניים, ומנסה לעזור להם. יש לציין שחייל זה, י’, מתגורר בהתנחלות.אחד המעוכבים הוא נהג שעבר את הקו האסור. החיילים מכירים אותו והוא לא חשוד. עיכובו במכלאה הוא למעשה עונש על הסגת גבול. נכון שקיימת הבעייה של מסיגי הגבול המתקרבים למחסום במוניות שלהם ולא עומדים בתור, אך קצת אירוני שהחיילים מנסים לחנך אותם ודואגים לכך שיעשה צדק בין נהגי המוניות שבמחסום.8.20אשה מבוגרת עם בן חולה נפש כבן 18-20. לבחור אין אישור ולא ניתן לו לעבור. האשה מסבירה בנועם לחיילים שהיא צריכה להגיע אתו לרופא בקלקיליה. הם טוענים שאין שום אפשרות שיעבור ללא אישור. מגיע א’ מהמת”ק, משחרר את הבחור מיד ומאפשר לו ולאמו לעבור.בכל המשמרת שלנו עוכבו כ-20 איש אך השתחררו כעבור זמן קצר, פרט לאחד שעמד כמעט שעה, ובכפור הזה זה המון זמן.כל מה שעשינו במשמרת זה להתחנן לחיילים שיבקשו לזרז את בדיקת המעוכבים, משום שלעמוד בקור המקפיא הזה ובגשם שחודר למכלאה זו ממש התעללות. החיילים אמנם באו לקראתנו והתקשרו מידי פעם למוקד לזרז את תהליך הבדיקה.אנו עמדנו עם המעוכבים במכלאה. הקור היה בלתי נסבל על אף הלבוש החם שלנו. המעוכבים, ואני אחריהם, הסתובבנו במכלאה, הלוך ושוב, כי לעמוד אי אפשר היה. הרהרתי בכך שאני עומדת כאן מבחירה, יכולה לעזוב את המקום ברגע שאחפוץ, והם נאלצים לעמוד ולקפוא מבלי לדעת כמה זמן יהיה עליהם לבלות במקום.10.00אין מעוכבים במכלאה. תנועה דלילה אך יציבה במעבר הקרוסלות. 3 גברים רוצים לצאת לירדן אך לא מורשים, כי אין להם אישור מעבר.עזבנו את המחסום.