בית לחם וסביבתה, יום ה’ 25.08.05, בוקר משקיפות: יעל י., רות א. (מדווחת) צומת טנטור: משני צדי הכביש עומדים חיילים של משמר הגבול העוצרים כל אוטובוס פלסטיני, עולים לבדוק אותו ומבקשים תעודות זהות מכל מי שיורד בתחנה. בחור פלסטיני אחד מעוכב לכמה דקות ופרטיו נרשמים בטופס, לאחר מכן הוא משוחרר. בנוסף לאוטובוסים עוצרים החיילים מכוניות באופן מזדמן, אם על פי מראן הישן והמוזנח ואם על פי המראה של הנוסעים בהן. תעודות הזהות של הנוסעים נבדקות, גם אלה הכחולות. לשאלתנו למה נבדקות ונרשמות גם תעודות כחולות, ניתנת תשובה לא ברורה על ידי אחד החיילים. מחסום 300: התקבלנו בקריאות שמחה על ידי החיילים במחסום, שהיה ריק. “היום יום חמישי, הולכים הביתה!” החיילים במחסום גם בישרו לנו שהסגר נגמר, מה שהתברר לאחר מכן כלא נכון. כמעט ולא הייתה כל תנועה במחסום להוציא הרבה מכוניות ישראליות שהגיעו מכיוון ירושלים ונסעו במהירות, כנראה לכיוון המסוף החדש הנבנה במחסום. מת”ק עציון: בבואנו כבר היו מספר ממתינים לפתיחת המת”ק שנפתח כמה דקות אחרי השעה 8. היו מספר מוזמנים לשב”כ שישבו וחיכו בסבלנות. איש לא קרא להם עד לשעת לכתנו ב- 10.15. במשך שהותנו הייתה תנועה ערה מאד של מבקשי רשיונות ו/או חידושם של כרטיסים מגנטיים. שלושה אירועים מיוחדים: .1 mעירה פלשתינית שבאה עם אביה על מנת לקבל תעודת יושר מהמשטרה לצורך קבלת ויזה אמריקאית. הצעירה, שבעלה נמצא מזה חמישה חודשים בארצות הברית מבקשת להצטרף אליו. היא בהריון ולחוצה בזמן, בשלב מאוחר יותר של ההריון לא תוכל לטוס. נאמר לה שבימי חמישי אין שוטר במת”ק אבל גם ביום רביעי )אתמול) כשבאה לא היה שוטר אף על פי שעל פי הכללים הוא אמור להימצא. .2 שלושה נוצרים מבית לחם ביקשו לקבל אישור כניסה לירושלים לכבוד חג המתקיים ביום ראשון. בשלב ראשון הם נענו בשלילה ללא כל הסבר. פנינו למוטי (סגן מפקד המת”ק), שאמר שייגשו שנית לחלון ובקשתם תיענה. אחרי שעמדו כ-3/4 שעה על יד החלון ללא כל התייחסות אליהם, שוב נענו בשלילה ללא כל הסבר. רק בפנייתנו שלנו למוטי נענינו שמכסת המבקרים ביום ראשון מלאה. למה אי אפשר היה לתת תשובה זו קודם מבלי שהיו צריכים להמתין זמן כה רב? (באותה שעה כמעט ולא היו אנשים בתור!) ולמה אי אפשר היה להסביר להם את סיבת הדחייה? .3 פלשתיני מבוגר, בעל מראה אלגנטי העוסק בתיירות, פנה אלינו בשאלה (רטורית) האם גם אנחנו מחכות לאישורים? או לחילופין האם אנחנו מבקשות להציץ ולראות את ההשפלה? כשענינו שאנחנו מבקשות לעזור, אם רק אפשר, הוא ענה שאין שום סיכוי, שהמצב נעשה גרוע משבוע לשבוע ושבכדי להשיג רשיון לשלושה חודשים (זה המקסימום שהוא יכול לקבל), הוא צריך לבוא למת”ק ולעמוד בתור לפעמים 6 או 7 פעמים! ככלל, אי אפשר שלא להתרשם מחוסר הרצון, להקל ולו אף מעט, על הסבל שבעמידה בתור, על העדר מתן מענה אנושי לפניות ועל ההשפלה של השריקה המתחייבת לחייל המפעיל את הקרוסלה, שיפעיל אותה כראוי בזמן ושימנע מלכלוא בתוכה את העוברים בה. אולי עכשיו, עם קבלת המחמאות הרבות על רגישות הצבא והמשטרה לסבל האנושי של המתנחלים, יֵעשה משהו בכדי להפגין מעט אנושיות ורגישות גם כלפי הפלשתינים?