חווארה, יום שלישי, 6.9.05, בוקר משקיפות: רחל א. ניצה, לירית ל. ל. (מדווחת)8:20- 11:30בדרך מחסומי תפוח, כמעט ריקים בשני הכיוונים.בהגיענו לחווארה, אין מעוכבים והכל מתנהל בשקט יחסי.9:05 – מעוכב שנאמר לו שהתעודה שלו מזויפת. בירור עם קצין מת”ק מעלה שזו לא הסיבה אלא מדובר בהוראה מהשב”כ והם לא רוצים להגיד לו את זה. ב9:50 הוא משוחרר, באותה סתמיות בה עוכב, מבלי שבשום שלב ניתנה לו הזכות לדעת למה.9:20 – אב מנסה לעבור עם הבן והאישה לתוך שכם עם רכב ללא אישור. הילד חולה לדבריו וקשה לו ללכת בשמש. החייל מסרב. אני פונה לא. קצין המת”ק והוא מאשר את המעבר.במהלך השיחה בין החייל והאב החייל אומר :”אם הוא חולה קח אמבולנס”. אני מתעצבנת מההערה ופונה אליו “אמבולנס עולה כסף, אל תדרוש את זה כהוכחה למחלה, זה לא פייר”. א. מפקד המחסום ניגש אלי ואנחנו משוחחים בעניין. הוא מקבל את ההערה .10:00 – מתקבלת התרעה, כל המחסום מוקפא. על כולם נפקד לא לזוז וכל אחד נעצר בנקודה בה הגיע אליה. לאחר כמה דקות נותנים לכולם להתקדם עד למחסום היציאה משכם ולעמוד בשמש בלי לזוז. כל הנכנסים לשכם, נעצרים יחדיו. ישנם בערך 50-60 בני אדם. הנשים הילדים והזקנים מועברים מיד לבדיקת מחשב בעמדה. הגברים הצעירים נשארים, אליהם נוספים כל הנכנסים החדשים ומספרם מתרבה מרגע לרגע. שלושה חיילים עם נשק דרוך עומדים מול הקבוצה הגדולה הזו ומאלצים כל אחד שמקבל אישור להתקדם לעמדת המחשב, לעבור רק ברווח שבין הקו שהם יוצרים בגופם לבין הקבוצה הגדולה. אבא עם ילדה על הידיים עבר שני חיילים והתקדם לעבר עמדת הבידוק, צעד וחצי משם בלבד ונקרא ע”י החייל לחזור וללכת בין החיילים, בשביל המותר. יצא שמאחר ועבר כבר שני חיילים, היה צריך להקיף חייל אחד. פשוט לעשות סיבוב סביבו. הוא מחייך במרירות בסיום ההקפה וממלמל משהו כלפי החיילים. ניכר על החיילים שהם פשוט על אוטומט, לא הייתה פה כוונת זדון אלא ניסיון אטום וטיפשי לשמירה על הכללים בכל מחיר.הקבוצה העומדת בשמש גדלה. שני המחשבים לא משתלטים על הכמות. מאחר ויש בודדים היוצאים משכם אני מציעה לסג”מ (או סגן) א. מפקד המחסום, לנתב את המחשב השלישי לטובת קבוצת הגברים שמתייבשת בשמש. הוא מסכים איתי שכך עדיף ופועל בהתאם. אני מפנה את תשומת ליבו לעובדה שצריך לספק שתייה למעוכבים והוא נותן לי ג’ריקן למלא. אני נותנת למעוכבים. כמה מהם שותים ומניחים על החומה ליד. עוברת חיילת ולוקחת את הג’רקין. ניגשת לעמדה ומבררת בכעס מי נתן למעוכבים את הג’ריקן. אני ניגשת ומסבירה שאני נתתי ושהם עומדים כבר כמעט שעה בשמש. חיילת שניה פונה אליי בעלבון אדיר ובכעס: ” יופי לך, ומה אנחנו נשתה בדיוק?” “יש פה עוד שני ג’ריקנים” אני עונה. היא עדיין פוערת עיניים ופה בכעס ובתימהון “איכס ושאנחנו נשתה מהפה שלהם?” אני המומה. בד”כ רואים על פניהם של אנשים שהם חושבים את זה בלב, היא נותנת דרור לגזענות המתפרצת מתוכה.. אורי מתכווץ במבוכה וקורא לה בשמה מספר פעמים במהלך דבריה בכוונה להשתיק אותה. זה לא עוזר “לא רוצה, אני לא שותה מהפה שלהם, למה מה קרה?”.ב11:10 כולם משוחררים לפתע בבת אחת. 11:20 – אנחנו מבררות עם הנהגים בבית פוריק לגבי שעת פתיחת המחסום לבקשתה של עדה ה. הם אומרים שהוא נפתח בשבע (שעה מאוחר יותר ממה שהוא אמור). במחסום עצמו אומר לי המפקד שהוא עצמו פתח הבוקר את המחסום ב שש ורבע.>נרבדרך חזרה הדרכים פנויות והמחסומים ריקים.