בית איבא-צומת שבי שומרון, יום ג’, 13.12.05, בוקר משקיפות: רותי כ’, שלומית ס’, מיה ס’, מיה מ’ (מדווחת) סיכום: ניכר ששם המשחק הוא עיכוב בדרכים וכפי הנראה בידודה של טול כרם. 8:00-8:30מחסום בפנייה לשבי שומרון: במקום יש קצין בדרגת סגן ושלושה חיילים נוספים. הקצין בלבד בודק ומחליט על מעבר. השלושה האחרים מאבטחים אותו, כלומר עומדים בעמדות ומכוונים או צופים על התורים. אחד החיילים צמוד אליו והולך אחריו מקצה אחד של המחסום ועד קצהו השני, הלוך ושוב. היות שרק חייל אחד בודק למעשה את שני צדי המחסום – את תעודותיהם של הולכי הרגל, נוסעי המכוניות ונוסעי מוניות – הבדיקה מתנהלת לאט מאוד. מספרים לנו על עמידה של שעתיים בתור. בדרך לבית איבא עמדנו כחצי שעה, והקצין לא התפנה אפילו לתחילתו של תור המכוניות בכיוון שממנו באנו. אין סיכוי שאדם אחד, זריז ככל שיהיה, יוכל לעשות עבודה כזו במידה סבירה של יעילות. מדי פעם נשמעת קריאה “כל בנאת יאללה”, ומספר נשים מתוך קבוצה של כארבעים איש ואישה עוברות מהר יותר. במהלך הבדיקה רבים מתייאשים וחוזרים על עקבותיהם. רבים לא מורשים להמשיך בדרכם. כאן תמהנו במיוחד: לפי אילו קריטריונים נעשית ההחלטה? לא קיבלנו תשובות מהחיילים, והקצין היה עסוק מכדי להתפנות אלינו. 8:45-9:15 בית איבא: חיילי המילואים, כמוזכר בדו”חות קודמים, אדיבים לרוב. המעבר מהיר, למרות שכל תעודה נבדקת. יחס נוקשה יותר ניכר בהקפדה מצד החיילים על כך שכולם “יזוזו אחורה” – גם תוך דחיפת הראשונים בתור עד לקו הלבן המסומן על הבטון. במפגש עם ע’, קצין מילואים ומפקד המחסום, נתקלנו ביחס אוהד ונכונות לבדוק המצב בצומת שבי שומרון. אף קיבלנו את הטלפון שלו, בו עשינו שימוש, אך בלי שכל זה ישנה את המצב בפועל. 9:30-10:20צומת הפנייה לשבי שומרון, בחזרה מבית איבא. המצב נמשך. אחד האנשים כשעה בצומת כדי להגיע לחממות שלו שנמצאות בצומת ממש. טלפון לחטיבה – הפקידה אומרת שהקצינים בישיבה אבל תמסור. טלפון למת”ק – אמרו שישלחו תגבורת. בחמישים הדקות הנוספות עד שעזבנו התגבורת לא הגיעה. טלפון לע’ מבית איבא, אמר שיבדוק מה יכול לעשות למרות שהמחסום לא קשור אליו…עזבנו ללא שינוי לטובה.