אבו-דיס, סוואחרה , יום שישי 6/1/2006 בוקרמשקיפות ומדווחות: מיכל ז., וריטה מ.9:30 – 12:30 סוואחרה, הקונטיינר איך לנהל מדינה-שבדרך תחת כיבוש.מגיעות לקונטיינר במכונית דרך א-טור ועצירה באל-עזריה כדי למסור מעטפה למשפחה במקום. כ- 10 מכוניות עומדות במחסום, אך נראה שהמעבר מהיר יחסית, ללא בדיקה שיטתית. תנועה מתונה משני הכיוונים, עד שעוצרים מכונית מרצדס נוצצת שבה יושבים 5 גברים לבושים היטב. מסתבר שאלה אנשי אבו מאזן ממשרדו ברשות הפלסטינית. הם בדרכם מראמאללה לבית לחם – זה קשור לחג נוצרי, לא ברור לנו אם יש לכך גם קשר לבחירות.בתום בדיקה של תעודות הנהג ומסמכים נוספים, שאורכה 10 דקות, נאמר להם שאין להם האישורים הדרושים על מנת להיכנס עם המכונית, למרות שהנוסעים רשאים לעבור את המחסום במונית. הנוסעים מוחים – כיון שהרשות דאגה לתאם את הנסיעה עם המת”ק והם כבר עברו במחסום בית-אל ללא קושי. הקצין בקונטיינר טוען שלא קיבל הנחייה כזו, אבל מזמין את המשלחת ליצור קשר טלפוני עם הרשות. ברגע שיקבל אישור מהמת”ק, הם יוכלו לעבור. בינתיים עליהם לפנות את שטח המחסום.בזמן שהם מטלפנים, גם אנחנו מנסות להתקשר. אין תשובה במת”ק אבל אנחנו יוצרות קשר עם וואחיד, מ”פ הקונטיינר, והוא חוזר על הדברים שהשמיע המפקד במקום. בסופו של דבר הם מקבלים אישור מהמת”ק ונוסעים לבית לחם.עצירה זו בדרך בין שני חלקים של השטחים הכבושים נמשכה לפחות חצי שעה… מעניין מה יקרה במהלך הבחירות. איך אפשר לנהל רשות, במדינה בדרך, בתנאי כיבוש כאלה…שלושה רכבים גדולים בגודל של מיניבוס נעצרים , בדיוק כשמכונית המשלחת מקבלת אישור לעבור. גם הם מהרשות. לשאלתנו האם מדובר באותו הסיפור, נאמר לנו שלמכוניות אלה אין מסמכים מתאימים. עוצרים אותם לבדיקה כיון שהם מעבירים נשק [הקצין משתמש במילה “נשקים” ואנחנו מבקשות ממנו לחזור על המילה כדי לוודא ששמענו נכון…] מהרשות בראמאללה לכוחות המשטרה בבית-לחם. הוא אומר שיש לבדוק את כמות הנשקים ברכבים כדי לוודא שהמספר תואם את מה שסוכם. אחר כך יוכלו לעבור… אבו-דיס, הפשפש הגענו מאוחר למדי, בסביבות 11:00 ונהגי המוניות המקומיים ופול, האחות הרחמניה הצרפתיה שעובדת ב- Notre Dame Des Douleurs אומרים לנו ששוטרי מג”ב אלימים במיוחד הבוקר ושאישה זקנה נדחפה בכוח ע”י חייל.באופן רשמי, הסגר של השבועות האחרונים עדיין בתוקף.כ- 15 מבוגרים עומדים כבר זמן מה ליד שער המנזר, שוטר מג”ב משגיח שיישאר סגור. זמן קצר אחרי הגעתנו למקום, מחליף אותו קצין בדרגה גבוהה יותר, ששואל כל אדם מדוע הוא רוצה לעבור. נדמה שאינו מוכן להעביר אותם, אבל בתום רגעים ספורים הוא מסתלק, משאיר את השער פתוח והמבוגרים ממהרים לעבור.בפשפש, במקום שבו אנשים מטפסים על ערמת אבנים, דרך קיר נמוך של אחת הגינות, כדי לעבור לצדו השני של החומה בת ה- 8 מטר, יושבת חיילת בפיסוק רגליים על גבי הקיר הנמוך הזה. נראה שהיא מרגישה בנוח ונהנית כאילו היא במגרש משחקים. על הפלסטינים העוברים שם להתכופף כדי להראות לה את התעודות שלהם.קבוצת גברים עם ילדים קטנים נעצרת – אחד מהם אומר שהילדה שהוא סוחב חולה. לחלקם יש תעודות ירדניות. שוטרי מג”ב אומרים שאין להם ויזה בתוקף כדי להיכנס לישראל. אנחנו מתקשרות לאלי ג. אך לדבריו אין ביכולתו לעשות דבר אם חסרה ויזה. אנחנו מרגישות שהוא לא יכול להעביר את הגברים אם המפקד במקום החליט אחרת. אלי אומר: “הם כבר אומרים שאני חבר מחסוםווטש – אני באמת עוזר עד כמה שאפשר. חבל שהם לא ממש מבוגרים.”כשאנחנו רואות שאישה מבוגרת ממש לא מורשית לעבור, אנחנו ניגשות לקצין ומוסרות לו את דברי אלי ג. אנחנו מתרחקות ומאפשרות לו לקבל החלטה שלא בנוכחותנו, ואכן הוא מעביר אותה. בינתיים שוטרי מג”ב אוכלים צהריים והם קוראים לחיילת להצטרף. שני נשים מבוגרות יושבות על הקיר הנמוך, בהמתנה סבלנית, אחרי שהחיילת מנעה מהן לעבור. הן יודעות שהג’יפ אמור לנסוע ברגע שהחיילים יסיימו לאכול (זה אכן מה שקורה בשעה 12:20 כשאחד החיילים זורק את שקית הניילון שלו לערמת הזבל הצומחת במקום) – ואז הנשים המבוגרות עוברות כשהן סוחבות חבילות כבדות מלאות במנדרינות, לשוק בירושלים.