א-ראם, קלנדיה, אחה”צ 9.1.06 משקיפות ומדווחות: מיכל ז., ליזי ש. א-ראםכמעט ואין הולכי רגל. תור ארוך של רכבים. כשלושים כלי רכב, זמן המתנה ממוצע של כשעה. הבדיקות איטיות ומזדחלות.אנחנו ממשיכות… קלנדיהעשרות כלי רכב, מנסים למצוא את דרכם. נראה ששטח הרכבים מצטמצם לו מפעם לפעם, יותר ויותר. הכביש עדיין חסום. אנשים צועדים בקור, אל עבר המוניות שנמצאות בסוף המסלול הארוך אותו הם נאלצים לעבור. נהגי המוניות, הושמו מעבר לחסימה, יחד עם אלה ששטחם הצטמצם…אין להם פרנסה. אין להם אפשרות לעבור עם כלי הרכב שלהם. אדם עומד שם ובכל יום מקווה שהפעם ירחמו ויפתחו. אולי היום תהיה פרנסה.הדוכנים מעטים וגם הם מורחקים יותר ויותר, מפעם לפעם, מהלקוחות.נוכחות צבאית מוגברת. רכב צבאי בכניסה למחסום. חיילים עומדים כשומרי סף, בכניסה. חיילים עומדים ליד הרכב הצבאי. לא מאפשרים לנו להיכנס ולעבור לצד של קלנדיה. לשאלתנו, מדוע, אנו נענות: “ככה, זה אסור! לטובתכן! אי אפשר”. ואז הוא פונה אל שומרי הסף: “זאת וזאת (מצביע עלינו). אל תתנו להן לעבור”. אלה, התקשרה והסבירה שמותר… אך בעודנו ממתינות, חייל רודף אחרי נער וכמעט שמכה אותו. אנחנו מתערבות. לאחר מכן הוא שוב מאיים עליו. התערבנו. שאלנו אם הורי הילד מיודעים כי בנם מעוכב במחסום? ומדוע הוא בכלל מעכב קטין רק מהסיבה שמישהו אמר שהילד הזה גנב? לאחר כחצי שעה, הילד שוחרר. מבוהל, קפוא ומושפל.איש אחד עובר את הבדיקות ובכל זאת מחזירים אותו כי לא מאפשרים לו לעבור עם העגלה שלו, אז למה מלכתחילה לא טורחים להסביר לאיש שמחכה שעתיים?עברנו לצד הרכבים. תור עם המתנה של כשעה, שעה וחצי. מדי פעם, החיילים פותחים תור נוסף. אך, שבים לתור אחד.באחד הרכבים, ישבו שני ילדים. אפשר היה לראות בעיניהם, את האימה, את הבהלה. הם נולדו אל תוך הכיבוש, ינקו אותו ועתה מדוכאים אל תוכו. וזה הרי כה לא מתאים, הם הרי ילדים, עם סיפורי פיות ומלאכים….ואלוהים שבשמים…..חזרנו אל מחסום הולכי הרגל. הקרוסלות צרות ונשים רבות מתקשות לעבור עם חפציהן. החיילים לא פותחים עבורן את השער. אנחנו עזרנו לקשישה לעבור עם סליה כי לא היה סיכוי שהיא היתה מצליחה להעביר אותם בקרוסלה. למרות שיש מעט אנשים, ההמתנה ארוכה והבדיקות איטיות. לעיתים שלושה חיילים צועקים יחדיו במקרופון ואז אי אפשר להבין מה רוצים בעצם…..לא מאפשרים לנו לעמוד במחסום, אז אנחנו ממשיכות לסיבוב נוסף. ביציאה מהמחסום, אשה מצלצלת באינטרקום שיפתחו לה את השער, כדי שתוכל לעבור עם הסלקל של תינוקה. החייל צועק: “פתוח”! אנחנו והיא מנסות לפתוח וזה נעול. החייל מתעקש: “פתוח”. אנחנו מסבירות לחייל, הכל דרך האינטרקום כמובן, שאנחנו צריכות את השער ולא את הקרוסלה. והוא צורח: “פתוח”. רבע שעה, אנשים מבחוץ ומבפנים, דוחפים ומושכים, אך השער לא נפתח…ביקשתי מהחייל שיבוא ויראה. תשובתו: “באמת? נראה לך”האמא התייאשה והצליחה בדרך לא דרך, תוך סכנה לתינוק, לעבור דרך הקרוסלה הצרה. יצאנו החוצה. עמדו שם מספר חיילים. שאלנו מדוע אין הם מתערבים ועושים משהו? מדוע הם לא סייעו לאשה להעביר את התינוק? “את צודקת זה לא בסדר, אבל אנחנו רק מילואימניקים…” קלנדיה- מקום עצוב של אנשים שנלקחה מהם פרנסתם. א-ראם מספר מעוכבים. אנחנו מבררות. ממשיכות בדרכנו….עד לפעם הבאה.