בית איבא, יום שלישי, 14.03.06, אחה”צמשקיפות: הורית ה”פ, פתחיה ע, רחלי ב”א וחנה כ’ (מדווחות)color=red>14.45. פורים. הגענו לבית איבא לאחר שבג’בארה המחסום היה ריק מפלסטינאים, ובענבתא – המחסום היה ריק גם מחיילים. בכניסה למחסום בית-איבא עוכבנו על ידי פלסטינאי מבוגר שהתלונן כי הוא עובר מדי יום במשך שעות ארוכות מרחק שניתן לעבור בנסיעה של עשר דקות. האסוציאציות שצירף לתיאור הזמן נגעו לשלהי המחצית הראשונה המאה העשרים, בתוספת תחושה של “מצוקה- פיגועים- מחסומים- מצוקה -פיגועים- מחסומים”, ו”עוד נמשכת השרשרת”. פגשנו בבית-איבא ארבעה מעוכבים צעירים, שהושהו (לא “נענשו”, שהרי אין ענישה, בפקודה!) מכיוון שהם עקפו את התור. משך ההשהיה: לדבריהם כשעה וחצי, לדברי מפקד המחסום – “גג רבע שעה”. לאחר שהגענו, הם שוחררו כעבור מספר דקות, כאשר תשובת השב”כ הגיעה. נתגלו שני חידושים מנוגדים במחסום: האחד – הנשים והבוגרים-הגברים (מעל גיל שלושים וחמש) עוברים בתור הומניטרי עוקף-קרוסלות, כאשר הנשים כמעט ואינן נבדקות. החידוש השני – הצעירים- מתבקשים לחשוף מתניים, על ידי הרמת החולצה או לעתים הנמכת המכנסיים. אופייני ל”רוח צה”ל”: במעבר הצר בין גדרות הבטון ביציאה מן הבדיקה מונחים על הארץ שקי בטון שנשמטו מהגדר, והם מקשים על ההליכה. אחת מאתנו החלה לפנות את השקים. החייל – התנגד, ובהסבר הוא השתמש בעיקרון הצבאי המקודש: אין הגיון בצבא, וחייל כמוהו איננו יכול לעשות זאת בלי המפקד שהלך לרגע. ויתרנו על עזרתו, ואז הוא הודיע: “אני אחראי, אסור לפנות”. בינתיים, ניסתה פלסטינאית להעפיל עם עגלת תינוק על השקים ללא הצלחה, המפקד הגיע בזמן וסילק את השקים. בשיחה עם החייל שגילה את חומר הנפץ שנשא הילד ביום ראשון (לדברי מי שהייתה שם – צליל הפיצוץ לא היה גבה-גלי) נמסר לנו שהאירוע החל בין שש וחצי לשבע, והוא נמשך עד אחת עשרה בלילה.