אבו-דיס, שיח’ סאעד,יום שלישי 20.6.2006 אחה”צ נתניה ג’ רחל ו’ (מדווחת) אורח שיח’ סאעד הגענו לפני 15:00. חמישה חיילי מג”ב נמצאים במחסום. הם מסרו לנו שאיננו יכולות לעבור, אבל לאחר שביקשנו לראות מסמך האוסר עלינו להיכנס (מסמך כזה לא היה להם), והצענו שיתקשרו (ל?) (הם לא התקשרו), הם אמרו שאנחנו יכולות לעבור “על אחריותנו”. צעיר (בעל תעודה כחולה) שיש לו חנות-מפעל בשיח’ סאעד רצה להעביר חלון לקליינט בג’בל מוכאבר. לא הרשו לו לעבור את המחסום עם החלון (תודה לאל שהביטחון שלנו נשמר – אדם וחלונו לא הורשו לעבור!).עיסאם, צייר (סייד?) במקצועו, עמד ליד אחת מהחנויות הקרובות למחסום והציע להסיע אותנו כדי שנראה את ה”דרכים” בהן הם תלויים לקבלת משלוחים. קבלנו את ההצעה והוסענו לדרכי חמורים משובשות דרכן כל המשלוחים חייבים להגיע. עיסאם הסביר שהדרך משובשת מדי עבור מכוניות, כך שהסחורות מושלכות בתחתית הגבעה ונסחבות ידנית במעלה הגבעה התלולה אל הכפר.בזמן שהגענו ראינו שני אנשים טורחים בגרירת לוחות עץ ענקיים (1×3 מטר), בחום הלוהט, במעלה הגבעה. בדרכנו חזרה ראינו נער בשנות העשרה, שיש לו תסמונת דאון. עיסאם סיפר לנו שלא נתנו לנער זה להיכנס להסעת התלמידים. לטענת אנשי מג”ב במחסום “יכול להיות שהוא מזייף את מצבו”.נסענו בדרך האחורית לראס- אל- עמוד, אל החומה של אבו-דיס. חיילי מג”ב הוצבו בחמש נקודות שונות לאורך החומה, בנוסף לאלו שהוצבו במלון הצוק (Cliff Hotel). לא ראינו איש נכנס או יוצא מאבו-דיס.בדרכנו חזרה האורח, שהוא חולה סכרת, מדד את רמת הסוכר בדמו. הוא סיפר שהלחץ והצער במהלך הביקור גרמו לעליה חדה ברמת הסוכר בדמו. במהלך כל הסיור הוא חזר ושאל “אבל למה?”, ובקש מאתנו להסביר את ההגיון בכל מה שראינו. למותר לציין שלא הצלחנו לעשות זאת.