בית איבא, יום שלישי 3.10.06 בוקרמשקיפות: מיה מ’, אלינוער ב’ (מדווחת)יום שגרתי, אפור גם כאן וגם באזור טול כרם (ר’ דו”ח נפרד). בעיני דווקא הימים האלה, ללא אירועים יוצאי דופן, מדגישים את תלאות הכיבוש. הבנליות של רוע המחסומים, גזל הזמן הפלסטיני והאדנות הבלתי-נמנעת של החיילים הצעירים כלפי האוכלוסיה למודת הסבל. 07:00-08:30 – המחסום מטונף כרגיל, לתפארת מדינת ישראל. וגם מפגע בריאותי, הייתי אומרת. בכל רגע נתון יש במחסום עשרות רבות של עומדים בתורים. זמן מעבר כעשרים וחמש דקות, נשים נבדקות רק לסירוגין. החיילים לא עצבנים במיוחד, לא צועקים, רוב הזמן מדברים בנימוס. אבל סדר צריך להיות: “אירג’ע” נשמע מפעם לפעם, מי שנכנס בטעות או בכוונה לתור “הזקנים” (ארבעים ומעלה) נשלח חזרה. פה ושם החיילים מוותרים למישהו: רופא, או סטודנט שממהר לבחינה. כשאנו מגיעות יש במכלאה עשרים מעוכבים, שמשתחררים כמעט מיד. מעוכב אחד מוכנס לתא-הבידוק, הצינוק, נכון יותר. המעסיק שלו מגיע עם מתורגמן, והחייל מסביר לו שהפושע ניסה לעקוף את המחסום. כעבור שעה הוא מועבר מהתא למכלאה הכללית, מעין “כלא מעשייהו” לפני שחרור, ולבסוף משתחרר. תור כלי-הרכב לא ארוך ולא איטי במיוחד היום.