נראה שהצבא מתכוון לכבוש את צפון הבקעה שוב בימים הקרובים. אי אפשר היה לפספס את הטנקים שעמדו בצד הדרך הראשית, כשקניהם מכוונים למאהלים הסמוכים, וגם לא את הילדים שחזרו מבית הספר וראו את המחזה הלא נורמלי הזה מול ביתם, את האוטובוס שפרק חיילים במה שמכונה “שטח אש”, את השירותים המכניים המדוגמים, המשטרה הצבאית שאבטחה את הכביש הראשי, והרכבים הכבדים שהעבירו כלי משחית ממקום למקום. נדמה לי שהפעם האחרונה שהצבא שלנו נלחם מול צבא אחר ועשה שימוש בטנקים היתה בשנת 73, טוב, אפשר לאוורר אותם מדי פעם על ראשם של הפלסטינים.

בני משפחת זובעה , שמתגוררת מעל מחסום בקעות, זכו לביקור של כוח צבאי בביתם. המטרה – נטרול איום קיומי: הסרת דגל פלסטין שנתלה על הבית. קצין ושתי חיילות הוקצו למשימה הרת הגורל, בסיומה השקט הושב על כנו. ומחמוד, אמר לנו בחיוך רחב, שיתלה אותו שוב. תכלס, זכותו.  

תושבי ראס אל אחמר, שחיים בשבועות האחרונים תחת טרור של אימונים צבאיים חוזרים ונשנים, קיבלו אתמול צו פינוי נוסף לשבוע הבא, ימים שלישי-חמישי. לאן ילכו? אין לדעת. קר מאוד בלילות ובסוף השבוע צפויה סערה. 

כשהגענו לשער גוכיה, הגיעה שיירה – “שיירת החרמת טרקטור” – בראשה רכב של המנהל, אחריו טרקטור נהוג על ידי פלסטיני מבוהל וחסר אונים, ובסוף ג’יפ צבאי עם חיילים שמחים ועליזים שלא יודעים אם יש צו החרמה או לא, מה הסיבה שמחרימים, לאן האיש וטרקטורו נלקחים. לא יודעים, “שיהיה לכם יום טוב”. אנחנו יודעות שהמדינה החרימה 8 טרקטורים בשבועות האחרונים, והאנשים נותרו ללא אמצעי להביא מים. לשחרר כל אחד מהם יעלה כ- 4000 ש”ח, מהיכן אנשים שמתגוררים בפחונים ובאוהלים  יביאו 4000 ש”ח?! 

בעין סקות המתנחלים ממהרים לקבוע עובדות בשטח. מדובר בשטח נרחב (כ-1000 דונם) ופורה בצפון הבקעה, סמוך לגדר המערכת. בצד הירדני ניכר השימוש החקלאי, הכל ירוק ומעובד. בצד הכבוש – צהוב ומאובק. 

​לאחרונה ​חלק מהאדמות הושבו לבעליהן הפלסטינים לאחר מאבק משפטי ממושך,  אך הפלא ופלא, הצבא מונע מהפלסטינים לשוב ולעבד את האדמות ​ שלהם​ ! 

המתנחלים לעומת​ם​  כבר חורשים את האדמה  של הפלסטינים במרץ וזורעים בה חיטה. 

התחקירן ע’ סיפר לנו על ההיסטוריה של הכפר והאזור, ראינו את מה שנותר מבתי האבן של ח’ירבת סקות שנהרסה ב-67 ותושביה התפזרו, שרידיו נשמרו ובמקום יש גם פיסות חימר רבות מכלי האוכל של תושבי המקום .לאחר הגירוש הצבא הקים שם בסיס צבאי והשוחות עדיין קיימות. 

משם המשכנו לביקור במאהל אל חימה שאנשיו ניצבים בפני “מושקילה כבירה” – המתנחלים מהמאחז החדש מונעים מהם לרעות את הצאן בגבעה סמוכה, והם חוששים שאם יתעקשו יפגעו בהם. אם יעלו על הגבעה עם העדר יבוא מתנחל עם נשק ויכול לירות בהם. לאף אחד הרי לא אכפת, פשוט ישימו ליד גופת הפלסטיני סכין ויאשימו אותם. מנסים לחשוב ביחד מה לעשות. הם רוצים להידבר עם המתנחלים  ולמצוא פשרה, אבל אנחנו לא חושבות  שאפשר להגיע לפשרה משום שהמתנחלים, שכל רצונם הוא כיבוש עוד ועוד שטח וסילוקם של תושבי אל חימה מהמקום, לא יכבדו שום סיכום. והתושבים שואלים – מה נעשה ? אנחנו מציעות להם ליווי למרעה, ואפילו לווי של נשים מצולם ומתועד, אך הם חוששים, ומה יהיה יום אחרי הליווי שלכם ? ובלילה ? “אנא מא באקדר אתקאוום לחאלי” (אני לא יכול להתנגד לבדי) אומר אבו-רסמי. כשעזבנו השארנו את התושבים עם  המושקילה הכבירה –איך אנחנו שורדים כאן עכשיו?

בחלת מקחול מתכוננים לחורף, מחזקים את גג הפח כדי שהגשם לא יציף את הפחון מבפנים. מבחוץ חוששים לעשות כל שנוי – שלא יגרה את הצבא לקום עליהם ולהרוס את ביתם. החיים בצל החשש הנורא של אבדן הבית הם בלתי נסבלים ! בורהאן אומר לנו שאם אבו ח’לף ימות חלילה, הוא יקום ויעזוב. שני הגברים האלה נאחזים זה בזה במקום הקשה כל כך והלב יוצא אל שניהם. (הערה: אישתו של בורהאן חולה ובהעדר תנאים וטיפול רפואי נמצאת במרכז הגדה רוב הזמן, ואילו אבו ח’לף בן ה-80 חי לבדו בשכנות לו).

בדרך חזרה חשבנו בקול איך האנשים האלה מצליחים להחזיק מעמד ככה כל כך הרבה שנים? 

הערת סיום: בכל מקום שביקרנו שאלו על השריפות בישראל , התעניינו בשלומם של האנשים, מה קרה לבתים, לעצים. הדאגה שלהם כל כך נוגעת ללב, ולכן ההסתה של מי שמכהן בתפקיד ראש ממשלת ישראל ושריו כל כך מכאיבה.