בית פוריכ: התחנה הראשונה שלנו הייתה בבית פוריכ, שם פגשנו את המנהל האדמיניסטרטיבי.  בבית פוריכ חיים כ-15,000 תושבים. זה הכפר הגדול ביותר באזור שכם.

מים: בעבר לא היו מספיק מים לכל הצרכים של כל האנשים. הם קיבלו תוספת, ועכשיו יש מספיק.

חשמל: כבר 25 שנה שהם מקבלים חשמל מישראל. בדרך כלל זה מספיק, אבל לפעמים זה מנותק במשך כשעה.

בריאות: בכפר יש מרפאה אחת שמנוהלת על ידי משרד הבריאות הפלסטיני, כך שהטיפול הרפואי שלהם ממומן עבורם. אבל יש רק רופא אחד. כדי לקבל יותר טיפול רפואי הם נוסעים לבית החולים בשכם, אבל שם הם צריכים לשלם עבור הטיפול. 

השכלה: בבית פוריכ לומדים 4000 תלמידים  ב-9 בתי ספר ציבוריים ובית ספר פרטי אחד. הכפר זקוק לעוד 2 בתי ספר. בבית הספר היסודי הפרטי בנים ובנות לומדים יחד. בתי הספר הציבוריים מפרידים בין המינים. כל המורים רשומים במשרד האוצר, ומקבלים מהם את משכורתם.  בתקופת הקורונה הוקפאו כל הפרויקטים בכפר. אלה היו שנתיים קשות. בתי הספר נסגרו, אך לא לכל הילדים, או אפילו לתלמידים הבוגרים יותר, יש מחשבים. הלימודים מהבית היו מוגבלים מאוד.

בעיות עם מתנחלים ישראלים או עם צה”ל: המארח שלנו אמר לנו שכרגע אין בעיות גדולות עם מתנחלים או עם הצבא.  לדבריו, האזור בדרך כלל שקט. כשמשהו קורה באזור, הצבא מקים מחסום זמני.

חירבת טאנא: מחוץ לבית פוריכ, אך קשורה אליו קשר הדוק, בעמק המקסים שממזרח לשכם, נמצאת קהילה חקלאית קטנה, חירבת טאנא. הם חיים במערות על צלע הגבעה. לא ביקרנו בקהילה כי זו הליכה קשה מאוד במעלה הגבעה כדי להגיע לשם. אבל בצד השני של העמק קיים שביל לכלי רכב. בביקור קודם הלכנו לבניין בית הספר הקטן על צלע הגבעה מול המערות.  בבית הספר 2 חדרים. חדר אחד מיועד לילדים קטנים בגילאי 3 עד 6. החדר השני מיועד לכיתות א’, ב’ ו-ג’ ביחד. לאחר מכן הילדים הולכים לבית הספר בבית  פוריכ. במהלך הקיץ הילדים מגיעים למתקנים בבית פוריכ. הבטחנו לחזור לביקור ולהביא צעצועים ומשחקים שנתרמו לבית הספר הקטן.

בורין: התחנה השנייה שלנו הייתה בכפר בורין, שם הוזמנו לביתה של דוחא. היא גרה בבית חדש, טוב יותר מביתה הישן.  היא הוציאה מגש של תאנים קטנות ומתוקות שהגיעו מגינת ביתה הישן. סביבת ביתה החדש עדיין לא מפותחת.

המארחת שלנו סיפרה לנו שהיא הוזמנה לפגישה בינלאומית באוקספורד, אנגליה. הנושא הואSlow-Food . לא קיבלנו הסבר בנושא, אבל איחלנו לה מסע בטוח ומעניין. בעלה הוא מורה בג’מאעין, ולכן הוא לא ייסע איתה לטיול שלה.

מים: באזור בורין יש מעיין טבעי שתמיד היה מקור המים שלהם. המתנחלים הישראלים ביצהר באו והתקינו משאבה במעיין ולקחו את המים לעצמם. עכשיו מים הם בעיה בבורין.

בריאות: בכפר יש מרפאה שפתוחה בבקרים עד השעה 12:00. הרופא לא תמיד שם. לטיפול רפואי חמור יותר  הם נוסעים לשכם.

במהלך הקורונה הכל נסגר בהתחלה. אבל אף אחד לא חלה אז האנשים לא נשארו סגורים בבתיהם. הם הלכו לחתונות ולהתכנסויות אחרות בלי מסכות. המארחת שלנו לא רצתה להתחסן, אבל כדי לנסוע לחו”ל היא הייתה צריכה לקבל זריקה אחת. החיסונים הגיעו מישראל והם היו קצת לא מעודכנים. אבל הם ניתנו בכל מקרה כדי שהפלסטינים לא יגרמו להתפשטות המחלה בישראל.

כלכלה: את כל הפירות והירקות שלהם הם מגדלים בחצרות סביב בתיהם. בשר הוא גם תוצרת בית. אבל, אמרה המארחת שלנו, “רק הים חסר, אז אין דגים.”

מתנחלים: המתנחלים מכמה התנחלויות עושים לתושבי בורין הרבה בעיות; במיוחד מיצהר. אחד המתנחלים, אדם בשם קובי, הקים אוהל על אדמות בורין, והוא עושה צרות לחקלאים.  פעם נהרס בניין בית ספר, אבל הוא נבנה מחדש. בפעם אחרת המסגד נפגע והוא תוקן.

מסיק זיתים: המארחת שלנו יכולה לראות את מטע הזיתים שלה דרך חלון בביתה. היא גם יכולה לראות את המתנחלים במטע שלה כורתים חלק מהעצים. היא יכולה למסוק את מה שנשאר לה. יש סטודנטים באוניברסיטה שמתגייסים לעזור במסיק מכיוון שהצבא נותן לפלסטינים רק כמה ימים לעשות את העבודה. אבל היא צריכה לקבל אישור מהצבא ל”ביקור” הזה.

בשנה שעברה המארחת שלנו הייתה במטע הזיתים שלה כשמתנחל צעיר מיצהר הופיע עם המכונית שלו. יש לו אקדח במכונית והוא אמר לה מה היא יכולה ולא יכולה לעשות. הטלפון שלו היה פתוח כדי שהיא לא תוכל להפתיע אותו. הוא עקב אחריה עם מצלמת הטלפון שלו וצילם אותה כל הזמן. וזה היה במטע הזיתים שלה בכפר שלה.

איחלנו לה שלום ומסע בטוח ונעים. היא התעקשה שניקח איתנו את התאנים שלא אכלנו. כך היה לנו זיכרון מתוק מבורין כשהגענו הביתה.