"יש כלא שהגיע הזמן לדבר עליו.
חיים בו אנשים, נשים וטף מוקפים בחומה של בתים.
בתים שבהם נולדו ואליהם פלשו זרים.
הצבא נמצא בכל מקום - בחולין, בקדושה, במרחבים הציבוריים ובתחומו של הפרט…"
כך תיארו נשות מחסוםWatch את הביקור שערכו לאחרונה בשכונת תל רומיידה בעיר העתיקה של חברון. זהו תצלום-מצב של כיבוש ברוטלי וחסר לב, המשתמש בכל האמצעים שברשותו כדי להגן ולשרת את האינטרסים של המתנחלים היהודים שהתיישבו בלב שכונה פלסטינית.
קצת רקע להבנת המצב הסבוך בחברון
לפי הסכמי וואי פלנטיישן (1997) העיר חברון חולקה לשני אזורים: אזורH1 (80%) בשליטת הרשות הפלסטינית ואזור H2 (20%) בשליטת מדינת ישראל. בחברון מתגוררים 170,000 פלסטינים, מתוכם כ-40,000 מתגוררים בשטחי H2. בין שני האזורים הוצבו מחסומים קבועים, מאוישים בכל שעות היממה, המונעים מעבר פלסטינים ל-H2 ויהודים ל-H1, ומנתבים את מעברם של בעלי האישורים כמו מורים ותלמידים וכן התושבים הפלסטינים של העיר העתיקה (הנמצאת באזור H2). מלבדם קיימות עוד עשרות חסימות המפרידות בין האזורים, וגם עמדות צבאיות ישראליות בתוך האזור הפלסטיני H1.
מחוץ לקריית ארבע והרחבותיה, מתגוררים כיום כ-800 יהודים בעיר העתיקה בשכונות אברהם אבינו/ השוק הסיטונאי, בבית הדסה, בבית רומנו ובתל רומיידה (כל אלה באזורים שהיו שייכים לרובע היהודי העתיק), וכן בגבעת החרסינה ובגבעת האבות. יהודי חברון מנסים כל העת להרחיב את ההתיישבות היהודית באמצעות רכישת בתים בשכונות פלסטיניות, כמו הבית האדום, בית המריבה ובית המכפלה, ובשנים האחרונות נעשה מאמץ של ה"ועד היהודי בחברון" לקבל מעמד מוניציפאלי נפרד לכל ההתנחלויות האלה. כמו כן, לראשונה זה חמש עשרה שנה, מקדמת הממשלה תוכנית לבניית 31 יחידות דיור חדשות בהתנחלות היהודית בחברון.
חברון ידעה פעולות רבות ועוקבות של טרור פלסטיני ויהודי. מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במסגד אל־אבראהימי (מערת המכפלה) ב-1994, הוחל באזור הישראלי משטר של סגרגציה פיזית ומשפטית בין המתנחלים הישראלים, שעליהם מגן הצבא, לבין הרוב הפלסטיני, המשלם את מחיר ההגנה על המתנחלים. מדיניות זו הביאה לקריסה כלכלית של מרכז חברון, סגירת עסקים וחנויות ולעזיבה נרחבת של אלפי תושבים פלסטינים. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים, אוצ'ה, ספר 18 מחסומים מאוישים בחיילים, 14 מחסומים מאוישים לפרקים ועוד כשבעים חסימות־קבע (חומות בטון, קוביות בטון ושערים נעולים) שמנתקים את המרכז העתיק, לב חברון, משאר חלקי העיר.
שכונת תל רומיידה שוכנת במעלה רחוב השוהדא, במערב העיר העתיקה של חברון (ראה מפה). בשנת 1986 הוקמה בלב השכונה התנחלות חדשה. מיקומה בקצה המערבי של ההתנחלות היהודית בעיר מאפשר למתנחלים לחזק את הנוכחות הישראלית באחד המקומות הרגישים ביותר בחברון (ובשנים האחרונות גם לפתח פארק ארכיאולוגי ליצירת מסלול תיירותי חדש, תוך התבססות בשלוחת התנחלות נוספת בשוליו, שתבודד את התושבים הפלסטינים הגרים בתל רומיידה). ב-2015 קבע צה"ל מניעת תנועה נוספת: רק פלסטינים הגרים בתל רומיידה וברחוב השוהדא רשאים להיכנס לשכונתם. האיסורים וההגבלות הרבים מקשים על פעולות בסיסיות כמו קניית מצרכים, שיפוצים הכרחיים בבתים העתיקים ותיקון תקלות שונות. בתל רומיידה יש יותר מעשרים בתים שאינם מחוברים לתשתית הביוב והתושבים נאלצים לרוקן בעצמם את בורות הספיגה בעצמם היישר לחצרותיהם.
מתנחלי חברון ידועים בקיצוניותם ו-1,200 התושבים הפלסטינים שנותרו בשכונה סובלים מתקיפות אלימות חוזרות ונשנות מצד המתנחלים וחיים מאחורי חלונות מוגנים ברשתות ברזל. המתנחלים זוכים באופן כללי לגיבוי מלא מהצבא.
ארבעה מחסומים מאוישים יוצרים טבעת חנק סביב תל רומידה, מונעים תנועת פלסטינים לשכונה ושולטים באיסורי תנועה דרקוניים על חיי תושביה הלא-יהודים. כך הולך ונהרס המרקם הקהילתי של השכונה ומתרופפים קשריה עם הסביבה.
פעילות מחסוםWatch בגזרת חברון החלה ב-2004, ומשמרות שבועיות, לעתים דו-שבועיות, מבקרות במחסומים השונים ובשכונות. אף כי היכולת שלנו להשפיע או לעזור קטנה מאוד, אנחנו מדליקות נר קטן של תקווה כשהפלסטינים פוגשים ישראלים מסוג אחר – לא רק מתנחלים אלימים וחיילים – וממשיכות באופן בלתי נלאה לספר, לתעד ולחשוף את סיפור אי הצדק המשווע, הסבל האנושי והעלאת מפלס האלימות שגורמת מדיניות כיבוש, הרתומה למפעלות המתנחלים תוך דריסת זכויותיהם הבסיסיות של התושבים הפלסטינים הוותיקים.
מתנדבות מחסוםWatch רחל א' וריקי ש' ביקרו בשכונה המבודדת תל רומיידה ותיעדו את רשמיהן.
יש כלא שהגיע הזמן לדבר עליו.
חיים בו אנשים נשים וטף מוקפים בחומה של בתים.
בתים שבהם נולדו ואליהם פלשו זרים.
את הרווח בין הבתים חוסמים שערים
שלושה מחסומים מאויישים סוגרים עליהם חיים
"מחסום בית הדסה" מלמטה,
"מחסום צומת תרפ"ט" מן הצד,
ולאחרונה נוסף "מחסום הגן הארכיאולוגי" מלמעלה.
דיירי הגטו או הכלא, או בואו נקרא לו סיג'ן, מכירים את החוקים.
נעים בתוכם בטבעיות.
יודעים מה אסור מה מותר.
בעיקר אסור.
המקום מכווץ אותך. התנועות נהיות מדודות.
אנחנו נכנסות לכלא אחרי שעברנו את רחוב הרפאים השוהדא - מחראם אל אברהימי/ מערת המכפלה שהפכו למתחם צבאי - ועד לבית הדסה. חייל מאשר לנו להיכנס עם המכונית. הרחוב חף מכול. מוגף. ריק. מה שהיה פעם חנויות או בתי מגורים סגור על מנעול ובריח. אין אדם אין מכונית. רק חיילים. "בית הדסה" מצד אחד ו"צומת תרפ"ט" מצד שני. לחנות ברחוב הנטוש רק כי אתה יהודי זאת חוויה מטלטלת.
אנחנו ברח' השוהדא בחלק שבו עדין נותרו אחרוני הדיירים. מי שנולדה בשכונה ומלווה אותנו בסיור יודעת להגיד "אסור לי" על כל שאלה מתבקשת. היא מכירה כל מי שנשאר לגור בבתים הנטושים. ועוברת איתנו מבית לבית.
אתה מסתובב בין הבתים בדרכים לא דרכים;
אם תצעד ברחוב, מכל מקום יכול להגיח ג'יפ ולשאול שאלות.
ואז, אם לא יספק אותם ירדו אליך שלושה חיילים חסרי פנים עם מדים ורובים.
ותצטרך לענות מה בדיוק התכוונת.
ואסור ומותר.
עדיף תמצא את הגג הנכון, או השביל שלא סומן שיעביר אותך בין כניסות לבתים של אחרים ואיש לא ישאל.
אתה מחשב צעדיך בין גג לשבילים, חצרות פנימיות;
אין שלט או סימן שינחה אותך למחוז חפצך.
באחד הבתים גרה אשה בת 80, לבדה. בבית מסודר, מרוהט ונקי, עם קירות מתפוררים. השכנים רובם נטשו. החלונות מסורגים מפחד המתנחלים וילדיהם הזורקים מדי פעם אבנים ובקבוקים או דופקים בפראות על הדלת. בתה, שגרה בשכונה אחרת, באה מדי יום לטפל בצרכיה- היא זכתה להיות ב"רשימה". “הרשימה” מיועדת רק לקרובים מדרגה ראשונה, אך יש ביניהם שמסרבים להיכנס לרשימה ולהיות נתונים לחסדי הצבא. לעתים סירוב כהתנגדות לכיבוש, לעתים פחד, ואז אינם יכולים לסעוד הורים זקנים וחולים. הבת דואגת, אמה נמצאת רוב שעות היום והלילה לבדה.
אם תרצה להזמין משפחה או חברים לבקר בביתך,
להתכנס לחגיגות ולשמחות או לאבל – לא תוכל;
מי שאינו ב"רשימה" המוגבלת אין לו אישור להיכנס לשכונת הכלא הזאת.
אתה נדון לחגוג או להתאבל בבידוד.
בבית ליד גרה משפחה שמנהלת גן ילדים במרחק גג אחד, אליו אסור לטפס במדרגות העולות מרחוב השוהדא. אם אתה פלסטיני, כמובן... יש דרכים נסתרות להגיע לגן. אחת מהן היא דרך הגג (ראו סרטון https://youtu.be/0QsFMeJYPag והגג, כמו גגות, אינו בדיוק דרך. זה כמו לחצות נהר על גבי האבנים שבמקרה נקרות בדרכך. ובגן הילדים שמחים. כי ילדים תמיד שמחים.
הם נולדו לתוך זה.
גם האמהות שלהם נולדו בשלבים שונים של הפיכת המקום לבית כלא.
גם כשהם קטנים, גם כשהם פוחדים –
עליהם לעבור בין החיילים לבין נועם פדרמנים ומרזלים ולטפס
בלא לווית הורה במדרגות המשובשות המוליכות לגן או לבית הספר.
בהמשך, ליד הגן יש בית ספר יסודי עד ט', שמו קרטבה. ביתה בת ה11 של המלווה שלנו מצטרפת אלינו למסע שמתמלא מרגע לרגע יותר ויותר פרטים. היא עוברת כל בוקר את המחסום; המחסום לא מפחיד אותה - היא רגילה. מתעוודה. רק מפחדת מהכלב שינשוך אותה, כמו שפעם כבר קרה.
אנחנו נכנסות לבית שחזיתו מפוארת להפליא, ופנימו מרוהט ויפה ומכבד ושמח לבואנו. ענבים ובוטנים "פיסטוקים" ח'ליליים, והאישה כל כך שמחה שיש יהודים אחרים, שהלב רוצה לבכות. ושתי הנשים מספרות על היהודיות מפסיכואקטיב שמגיעות להיות איתן, ומנסות להסביר איך מתנהל היום-יום.
מרחק שעה לקנית מצרכי מכולת בסיסיים,
מרחק שעה אם רוצים לבוא ולקחת ילד מהגן או מבית הספר.
הדרך הקצרה חסומה בגדרות ומשובצת חיילים עם רובים.
וכמובן היא לא יכולה לסחוב את הדברים מ-H1 עד לסיג'ן לבד
וצריכה שמישהו יעזור ויעשה איתה את הדרך.
הילדים?
מי שיכול עוזב.
הלכו לירושלים, לבית חנינא.
כן רוצים לחזור.
מתישהו.
עלינו כדי לראות את המחסום החדש – הקרוי בפינו "מחסום הגן הארכיאולוגי" - "גולת הכותרת" שהביאה אותנו לכאן. הוא חוסם מעבר ברכב וברגל של כל מי שאינו גר בשכונה. גם מי שגר בשכונה אינו רשאי להכנס עם רכבו לשכונה. אנחנו מנסות להבין למה מנתקים דיירים של שכונת מגורים אזרחית מהעולם החיצון? מה פשעם?
ממרומי התל אנחנו משקיפות מבעד לסורגי הגדרות אל שממת רחוב השוהדא, אל הבתים הנעולים והעסקים ששבתו. אך ליד ביתו של ע. מתנופף בגאווה דגל פלסטין ומקדמות את פנינו כתובות נגד הכיבוש.
וכמו שלימדנו את עצמנו בשנים האלה בארגון הזה, במקום לבכות או לצרוח, אנחנו חושבות יחד עם המלווה מאירת הפנים שלנו מה אנחנו הולכות לעשות ביחד...
