אין להעביר אוכלוסיה מהמדינה הכובשת לשטח הנכבש
2023 - ממשטר צבאי לאחריות של שר אזרחי, לסיפוח אלים ולאפרטהייד
- הכיבוש אינו ריבונות. שלטון הכיבוש הוא משטר צבאי.
- הכיבוש הוא זמני – הכובש חייב לחתור לסיום הכיבוש ואסור לו לבצע דברים המקבעים את הכיבוש
- הכובש מחזיק בשטח כנאמן ועליו לנהל את השטח משני שיקולים:
ההיבט הביטחוני וטובת הנכבשים - הכובש אינו רשאי לקדם בשטח הכבוש אינטרסים לא ביטחוניים וכאלה הפועלים רק לטובת אזרחיו שלו
- במסגרת השלטון הצבאי, השטח אמור להמשיך להתנהל כמו לפני הכיבוש מבחינת החוק האזרחי.
- הסדרת זכויות הנכבשים ושמירה על זכויות האדם שלהם
- הגנה של המשטר הצבאי על האוכלוסייה המקומית
- במשטר זה המשטרה תהיה כפופה לצבא
- אין להעביר אוכלוסייה מהמעצמה הכובשת לשטח הנכבש
* הפרת דיני לחימה – כמו הקמת התנחלויות
* פשעים נגד האנושות – התנהלות לא חוקית בהיקף נרחב על האוכלוסיה האזרחית ( אפרטהייד בפועל)
* פשעי תוקפנות – יציאה למלחמה אסורה
* השמדת עם
* אחריות אישית : במשפט הבין לאומי, הפשעים מיוחסים לאנשים שביצעו אותם ולא למדינה. בד"כ לדרג הפיקודי.
העובדות: 4 אמנות בינלאומיות בנוגע למלחמה וכיבוש
- אמנוֹת האג 1899 ו-1907
מכילות את הניסוחים הרשמיים הראשונים של דינים ומנהגים של מלחמה ביבשה ובים. הן נערכו כדי להגדיר במדויק את חוקי המלחמה בשאיפה לרכך במידת האפשר את פגעיהן וחומרתן. בתחום ההתנהלות הצבאית, ההוראות נועדו לשמש ככללי התנהגות לצדדים הלוחמים ביחסיהם ההדדיים וביחסים בינם לבין התושבים. ישראל חתמה על אמנת האג 1907 ב-14 באוגוסט 1978.
- אמנת ז'נבה – 1949
עוסקת בזכויות האדם ב"מצב לוחמתי", מודגשת חובתו של הכובש לדאוג לזכויות האדם הבסיסיות של האוכלוסייה הנכבשת ולאפשר קיום אורח חיים שגרתי. מפורטים בה: הזכות לחיים; הזכות לחופש התנועה; הזכות לפרנסה; הזכות לדיור; הזכות לקניין; הזכות להליך הוגן; הזכות לטיפול רפואי; הזכות לתכנון סביבתי; איסור על ענישה קולקטיבית; איסור על גירוש תושבים אל מחוץ לשטח הכבוש; איסור על יישוב אזרחים של המדינה הכובשת בשטח הכבוש בכפייה; איסור הפעלת לחץ לשיתוף פעולה עם הכוחות הכובשים.
האמנה נחשבת לחלק מהמשפט הבינלאומי ההסכמי, וישראל הפקידה את חתימתה ב-6 ביולי 1951, אך לא פעלה לעגן אותה בחוקים או לתקף אותה בפסקי דין של בית המשפט העליון. ממשלות ישראל גרסו מאז ומתמיד כי אין האמנה חלה על פעולותיה בשטחים - זאת, כיוון שישראל מתייחסת לשטחים בגדה ובעזה "כשטחים במחלוקת", בהיותם טריטוריות שהיו מלכתחילה כבושות בידי כובשים קודמים, ולכן הם אינם יכולים להיחשב שטח כבוש בידי ישראל. עם זאת, ישראל הצהירה כי היא מקבלת על עצמה את "ההוראות ההומניטריות" שבאמנה, ואף התחייבה בפני מועצת הביטחון של האו"ם להקפיד שלא לשנות את השטח הכבוש (בהחלטה 242 שהתקבלה ב-22 בנובמבר 1967)..
- אמנת רומא מ-1998
הגדירה רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה; האיצה את הקמתו של בית דין בינלאומי לטיפול בפושעים המואשמים באחד מפשעים אלה. ישראל חתמה גם על אמנה זו אך לא אישררה אותה, ולכן אינה מהווה צד בבית הדין הבינלאומי הפועל בהאג מאז 2002.
בעקבות ההכרה בפלסטין כמדינה משקיפה בארגון האומות המאוחדות, היא התקבלה ב-5 בפברואר 2021 כחברה בבית הדין הבין לאומי על פי אמנת רומא, ובשל כך הוא רשאי לדון בעתירות שעניינן התרחש בשטחי יהודה, שומרון ועזה ומזרח ירושלים. ההחלטה מסירה את החסמים המשפטיים שעמדו עד כה בפני בית הדין לחקור סוגיות שהתרחשו בשטחים אלה.
מדינת ישראל מפגינה "פיצול אישיות" ביחס לחוק הבינלאומי בנוגע לדיני הכיבוש - גם בחלק ההסכמי של האמנות השונות וגם בחלק המנהגי התופס בנושאים של נוהגים מקובלים שלא חוקקו. כלפי חוץ היא מאשרת אותו, אך בכך שלא הטמיעה אותו בחוקי המדינה היא מאפשרת את עקיפתו בטענות של אי רלוונטיות.
* מדינת ישראל מפגינה "פיצול אישיות" ביחס לחוק הבינלאומי בנוגע לדיני הכיבוש - גם בהסכמה לאמנות השונות וגם בנושאים של נוהגים מקובלים שלא חוקקו.* כלפי חוץ היא מאשרת את הדין הבינלאומי, אך בכך שלא הטמיעה אותו בחוקי המדינה, היא מאפשרת את עקיפתו בטענות של אי רלוונטיות.
מהו כיבוש
כיבוש הוא מצב שבו טריטוריה מסוימת נתונה בפועל תחת שליטה של צבא עוין. הכיבוש משתרע רק על טריטוריה שבה שליטה כזאת הוקמה וניתנת למימוש.
כיבוש מתחולל באמצעות כוח צבאי או במהלך מלחמה.
מאז מלחמת העולם השנייה מקובל שיש לסיים מצב של כיבוש בנסיגת הכובש מהשטחים שתפס והחזרת השליטה בהם לבעליהם הקודמים. נסיגת הכובש תלויה בדרך כלל בהסדרים שמסיימים את מצב המלחמה.
עד מלחמת העולם השנייה, וזמן קצר אחריה, הייתה נפוצה זכות הכיבוש, תופעה שבה מדינה שכבשה שטחים ממדינה אחרת מספחת אותם לשטחה, ואף זוכה להכרה בינלאומית בצעד זה. תופעה זו אינה נפוצה כיום, והכרה של הקהילה הבינלאומית בצעד כזה מעוררת מחלוקת בין לאומית חריפה.
שאלת מעמדם של שטחים כבושים ותושביהם - ובפרט מעמדם של שטחים ותושבים, שהיו כבושים מלכתחילה בידי המדינה אשר ממנה נכבשו אחר כך - היא מהבעיות הסבוכות במשפט הבינלאומי כיום.
הכיבוש אינו ריבונות
מבחינת המשפט הבינלאומי, ריבונות (Sovereignty) היא השליטה בשטח והזכות לקבוע בו חוקים. זכות זו נמצאת בדרך כלל בידיה של מדינה, המחילה את חוקיה על השטח שבגבולותיה. במילים אחרות, ריבונות היא פשוט שליטה בשטח. למשל, הריבון לכל דבר ביהודה ושומרון הוא צה"ל (באמצעות אלוף הפיקוד) ולא ממשלת ישראל. המשמעות היא שאלוף הפיקוד הוא הרשות המחוקקת המבצעת והשופטת בשטח הכבוש. כאמור, עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל בנוגע לשטחים הכבושים היא כי הן טריטוריות שנויות במחלוקת (disputed territories). שטחים אלה היו כבושים אף לפני השתלטות ישראל עליהם, וכי לישראל יש עדיפות בתביעת זכות עליהם.
האם הכיבוש זמני? תקנה 55 לתקנות-האג-1970 מול המציאות בשטח
על פי אמנת האג, שישראל חתומה עליה, המדינה הכובשת מתפקדת כנאמן של השטח הכבוש המצוי בידה כפיקדון זמני בלבד ואוסרת על הכובש לבצע שינויים ארוכי טווח שאינם לטובת האוכלוסייה הנכבשת. קיים איסור מוחלט על העברת אוכלוסייה אזרחית לשטח הכבוש על מנת לשמֵר סטטוס-קוו דמוגרפי. משטר הכיבוש נתפס כמצב חריג וזמני, אך אין הוראה המגדירה את זמניותו של הכיבוש.
ואכן, פסיקת בית המשפט העליון בישראל מכירה בכך שהכיבוש הוא זמני והשטח הכבוש נמצא בידי הכובש בנאמנות בלבד. אולם טענת ישראל היא שאין לה פרטנר להגיע להסדר לפתרון הסכסוך ולכן הכיבוש מתארך. מבחינת המשפט הבין לאומי – מציאות זו של כיבוש שאינו מוגבל בזמן יוצרת סתירה מובנית לדרישת אמנת האג מהכובש, דהיינו להנהיג משטר נאמנות זמני על כל מגבלותיו.
אפרטהייד - פשע בין לאומי
בעוד כיבוש הוא מצב חוקי (אם כי חריג וזמני), על פי הגדרה אפרטהייד הוא פשע בין לאומי. חוות דעת משפטית ודוח אמנסטי 2022 קובעים שבגדה המערבית מתבצע פשע נגד האנושות מסוג אפרטהייד. מבצעי הפשע הם ישראלים וקורבנותיו פלסטינים. הפשע מתבצע כי הכיבוש הישראלי הינו משטר של שליטה ודיכוי המפעיל אפליה מובנית על הפלסטינים:
- הכיבוש הישראלי מגבה את "מפעל ההתנחלויות" ומאפשר לאזרחי הקבוצה הכובשת להתנחל בשטח הכבוש.
- ההתנחלויות יוצרות מעגלים נרחבים של מגבלות על זכויות האוכלוסייה הכבושה – הפלסטינים.
- ישראל פועלת לקיבוע השליטה בנכבשים בדרכים שונות, תוך שמירה על מעמדם הנחות של הפלסטינים ועל אפלייתם המובנית.
- בגדה המערבית מתקיימת מציאות של שליטה ודיכוי של קבוצה לאומית אחת – הפלסטינים, בידי קבוצה לאומית שנייה – המתנחלים, והדבר מהווה מעשה בלתי אנושי
- השלטון הישראלי שולל זכויות ומשאבים מהקבוצה הכבושה ומעביר משאבים לקבוצה השולטת באמצעות הפרדה פיזית ומשפטית בין הקבוצות הלאומיות המתגוררות באותו שטח גיאוגרפי
- ישראל יצרה מערך משפטי שונה לשתי הקבוצות הלאומיות המתגוררות בשטח הכבוש – וזוהי בדיוק ההגדרה של משטר אפרטהייד.
ישראל טוענת כי מדובר במצב זמני ואין כוונה לשמר את השליטה הדיכוי והמעמד הנחות של הפלסטינים. אולם בסתירה לכך, המדיניות והראיות בשטח מוכיחות, כי הכוונה היא לשמר את המצב. בשנת 2017 הכריז נתניהו, בהיותו ראש ממשלה, על כוונה לספח מבלי לאפשר זכויות אדם/אזרח לאוכלוסייה המקומית.
ישראל מבצעת בשטח "סיפוח מדורג" שמשמעותו המינהלית היא ביטול הממשל הצבאי בשטח המסופח, ומתיחת הסמכויות הטריטוריאליות של הרשויות האזרחיות הישראליות עמוק אל תוך הגדה המערבית.
המלצות ועדת לוי מנסות לעקוף דיני כיבוש
ועדת לוי הוקמה בפברואר 2012 על רקע שורה של הליכים שבהם התבקשה המדינה להרוס בניה בלתי חוקית של אזרחים ישראלים בשטחים הכבושים.
המדינה ביקשה למצוא דרך להימנע מביצוע ההריסה בהתנחלויות ובהיאחזויות אך נתקלה בקשיים משפטיים.
גורמים בימין הישראלי היו מעוניינים לבסס מסד משפטי חלופי לזה הקיים, בעזרת ועדת לוי, שיאפשר להכשיר את הבנייה הישראלית בגדה המערבית.
בדו"ח שפרסמה ב9.7.2012 , חרגה הועדה מהמנדט שקיבלה (שכלל רק את עניין הסדרת הבנייה בגדה המערבית) וקבעה כי:
מנקודת מבטו של המשפט הבינלאומי, דיני ה"כיבוש" כפי שבאים לידי ביטוי באמנות הבינלאומיות הרלוונטיות, אינם חלים בנסיבות ההיסטוריות והמשפטיות המיוחדות במינן של הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון:
" ...ואשר למאחזים, קבעה הוועדה כי: "הקמת ישובים אלה [חלק מהמאחזים הלא מורשים] נעשתה לאורך השנים בידיעתו והסכמתו של הדרג המדיני הבכיר ביותר – שרי הממשלה והעומדים בראשה, ועל כן יש לראות בהתנהלות זו הסכמה מכלילה".
במילים אחרות קבעה הוועדה כי:
- אין כיבוש
- חלק גדול מהמאחזים הבלתי מורשים - חוקיים
- זכות הקניין של הפלסטינים אינה נחשבת