עופר - בעיות בריאות, סכינים

באולם מס. 3 בפני שלושה שופטים:

אל"מ אריה נח, סא"ל רונן עצמון, סא"ל יעקב לרר.

התובעת: רס"ן בלה גלפנד

הסנגור: טארק ברגות בבית המשפט הצבאי לערעורים נדון ערעור התביעה על פסק הדין בעניינו של

צאלח מוחמד עבד אלרחמאן דיריה - ת.ז. 997120472

צאלח דירייה, תושב אחד הכפרים ליד בית לחם, לכוד בין שתי מערכות נוקשות המפרנסות זו את זו – צבא הכיבוש ומחלת נפש. אנשים כמוהו הם ציד קל בשביל החיילים משום שאינם בורחים, אינם יכולים להסביר את עצמם, ותשובותיהם לשאלות החיילים במחסום או החוקרים בחדרי החקירות אינן קוהרנטיות. קל להאשימם בכל דבר משום שאינם יכולים להכחיש או להסביר. דירייה, שלפי אחותו המטפלת בו, חולה סכיזופרניה, נתפס כשסכין בכליו, נעצר ונשפט לשנת מאסר, והתביעה מערערת על קולת העונש ודורשת עונש מירבי של חמש שנים מאסר.

מר דירייה ישב על ספסל הנאשמים, לבוש בבגדיו שלו ולא בבגדים החומים של השב"ס, לא מגולח, הבעתו קהה והוא בוהה בחלל.

אחותו שישבה באולם אותתה לו בידה אך הוא לא הגיב. במהלך הדיון הבנו שלאחר שנתפס עם סכין בכליו הוא נשלח לבדיקה פסיכיאטרית. לא ראינו את חוות הדעת הפסיכיאטרית אבל התובעת ראתה אותה והיא סבורה (על סמך איזו השכלה פסיכיאטרית?) שאין לה משקל ממשי. התברר לנו גם שיש דבר כזה "הפסיכיאטר של השב"ס". האם יש קשר בין העובדה שהשב"ס מעסיק פסיכיאטר ומשלם את משכורתו לבין השקפתו וחוות דעתו המקצועית של אותו פסיכיאטר על הקליינטים שלו שהם ערבים פלסטינים, כלומר קליינטים של המעסיקים שלו? זה מעניין. התובעת סיפרה לשופטים שמר דירייה הורשע בעבר באירוע חמור ביותר ושוחרר בשנת 2009, ולכן יש להרחיק אותו מהחברה לתקופה הרבה יותר משמעותית מזו שגזר עליו בית המשפט קמא.

שוב אנו עדות לעיוורון הישראלי לקיומו וחייו של האחר. בביטוי "להרחיק מן החברה" מתכוונת התובעת לחברה היהודית. קיומה של חברה פלסטינית שסכינו של צאלח דירייה אינו מאיים עליה אינו קיים בתודעתה. אנחנו איננו יודעות מה היה האירוע החמור שדובר בו, אבל ברור שכבר אז היה חולה ולא היה אחראי למעשיו.

אחותו של הנאשם ביקשה וקיבלה את רשות הדיבור. היא תיארה לבית המשפט את חייו של אחיה החולה ואת חיי משפחתו, ונראה שדבריה גרמו לתפנית בדיוני בית המשפט.

אז מה נעשה אתו? שאל אב בית הדין אל"מ אריה נח.

הסנגור אמר שמר דירייה, כמו רבים אחרים לפניו, בא למחסום עם הסכין משום שהוא רצה להיעצר והוסיף: יש לי הצעה. נעביר אותו לבית חולים. ההצעה הזו ממש קוממה את השופט נח. הוא הכריז שישראל היא מדינת חוק ובה שולחים לבית חולים לחולי נפש רק על פי חוות דעתו והוראתו של פסיכיאטר. ואת ההצהרה הזו השמיע שופט בבית המשפט של הכיבוש שלפי כל אמת מידה משפטית בינלאומית אינו חוקי.

דירייה עצמו שנשאל אם ברצונו לומר משהו אמר: אני לא עושה כלום. אני חולה. אני כל היום בבית כבר חמש או שש שנים. הרופא ראה אותי בכלא. אני מצטער.

ואי אפשר בלי להעיר על התרגום. המתורגמן ישב רוב הזמן כשפניו מוסתרים מאחורי מסך המחשב. אנחנו ואחותו של דירייה לא ראינו את פניו. הוא מלמל בשקט קטעים מן הדיון, אי אפשר היה להבין כלום, אבל כשנדרש לתרגם את הדברים של אחותו של דירייה מערבית לעברית לתועלת השופטים, או אז קם על רגליו, ניצב במרכז החדר ותרגם בקול רם וברור. גם זה שייך לסוגיית פומביות הדיון וזכויות הנאשמים.

בחוץ דיברנו עם אחותו של דירייה. היא סיפרה שהוא נשוי ואב לשלושה ילדים וגר בבית עם משפחתו יחד עם משפחתה, והיא מטפלת בו. לדבריה הוא נמצא במעקב וטיפול בבית החולים בבית לחם ואינו יוצא בכלל מהבית. הישארותו בכלא מסוכנת עבורו, אבל הוא לא מבין את זה. ההמשך נדחה לעיון ולמתן פסק דין.