יצאנו מבאר שבע רק ב 11.30 כדי לצפות במעבר הילדים במחסום מצודת יהודה – הוא בית יתיר. המעבר במיתר היה חלק ולא נרשמו אירועים חריגים בכביש, לא ראינו חיילים בדרך ומעט פלסטינים. נתניה מדווחת שליד מחנה הפליטים דהיישה עמדו חיילים עם נשק דרוך – כנראה שזה משהו יוצא דופן.
 

ביקור בכפר: אום אנזייל

נסענו לבית הספר בכפר אום אנזייל – דווח כאן כבר על משפחת אבו קביטה הכלואה בתוך מובלעת התפר בתוך גדר ההפרדה. דרכם של הילדים הלוך וחזור לבית הספר עוברת דרך המחסום של בית יתיר – מצודת יהודה  והמעבר כרוך בבדיקות קפדניות וארוכות בבוקר ובצהריים. בבית הספר קרה דבר מאוד מוזר: למרות שהגענו לבית הספר לפני סוף הלימודים עמד בחצר טנדר של הרשות הפלסטינית, כנראה כדי להסיע תלמידים הביתה.

ניגש אלינו בחור שלא הצלחנו לעמוד על תפקידו והזהיר אותנו (דרך מוחמד) שלא כדאי לנו לעמוד שם ושהוא מפחד בשבילנו – לא ברור למה וממי וממה.

ראינו  שמוחמד גם נלחץ והחלטנו לנסוע אל תוך הכפר לראות את המתקן הסולרי שמספק (סוף-סוף) חשמל לכפר הקטן והנידח הזה תודות לתרומה מהאיחוד האירופי. ואלה קולטי השמש שהמנהל האזרחי החליט להרוס כי  הם הוקמו בלי היתר על אף שכנראה התורמים כן קיבלו הסכמה מראש. לכו תדעו. הכפר עני ביותר ומתקיים שנים בלי חשמל. 

חזרנו לבית הספר ואותו בחור שהבריח אותנו קודם בישר לנו שהילדים כבר הוסעו למחסום. יש לציין שבביקורים קודמים הילדים הלכו ברגל בדרך הארוכה והתלולה, ופעם אחת מוחמד הסיע אותם והם נורא התרגשו מה"לוקסוס". נסענו בכיוון המחסום ונתנו טרמפ לבחור שאמר לי שהוא עובד עם "בצלם" – אך לא ידע עברית מעבר למשפט הזה. 

במחסום קיבלו את פנינו בחביבות השומרים ובלי שביקשנו אמרו שהילדים כבר עברו והיו בעליה לקראת ביתם. לא היה זכר לילדים במחסום. טלפון לאבי המשפחה על ידי מוחמד אכן אישר שהם הגיעו ללא תקלות. הבחור המפוחד נסע אתנו וירד ליד איזה כפר מאוד קטן על אם הדרך שלו תחנה לייצור חשמל מאנרגית הרוח – דבר נדיר בכפרים של הר חברון.

מתוסכלים, עשינו סיבוב לאורך כביש 317 והסביבה, נכנסו לדהרייה ממחסום מיתר (שקט ורגוע). רכב משטרתי עמד על הכביש ובדק רכבים פלסטינים כדי לתפוס עברייני תנועה.הדרך עוברת ליד מחצבה גדולה, אחת משלוש בסביבה. לפי החוק הבינלאומי לכובש יש זכות ל10% ממשאבי הטבע של הנכבש. בגדה המערבית ישראל לוקחת 90% מתוצרת המחצבות, ולא רק באזור הדרום. הכביש לעיר דהרייה נסלל על ידי הרשות ונוסעים בה הרבה רכבים עם לוחיות רישוי ישראליות – תושבים בדואים מהסביבה עושים קניות כאן כי הרבה יותר זול. העיר די משגשגת, ובניגוד לחברון היהודית שוקקת חיים. עברנו את רמאדייה הסמוכה. כל הדרך לא ראינו צבא, פרט לכמה ג'יפים פה ושם דוהרים אל עבר ההרים. שלווה מדומה שכאילו עומדת להתפוגג בכל רגע.