5:00, בדרכנו אל צד הכניסה למתקן, נפתחים שלושה נתיבים. נתיב הנשים, המלא גברים, סגור ולא נפתח כלל עד סיום הפעימה. בחרנו שני אנשים לתזמון.

5:05, בדרכנו אל עבר צד היציאה לישראל, עוצר אותנו שומר אזרחי (חדש כנראה) ובנעימת סמכות מבקש תעודות. אנחנו מסרבות, מסבירות לו שהוא לא שוטר, ולכן אין לו סמכות, וממשיכות. בסביבות 5:15 אנו שומעות צעקות מתוך המתקן. רק כרבע שעה מאוחר יותר התברר מדברי היוצאים שנסגרו השערים הפנימיים ללא הסבר, ואנשים נותרו, אחרי שכבר עברו את קרוסלת הכניסה והמגנומטר הראשון, בלי לדעת להיכן מתקדמים… שני האנשים שבחרנו, יצאו – האחד לאחר 18 דקות השני לאחר 20. זמן ארוך מזה שהתרגלנו אליו בשנה האחרונה.

5:25, בדרכנו שוב אל כיוון גדר ההפרדה, אזור הכניסה למתקן, עוצרים אותנו אנשים שמבקשים לדעת מדוע לא מוסיפים תאי שירותים… נושא כאוב וותיק.
הפעם נפתח נתיב הנשים בלבד, וכשתי דקות אחריו נפתחים, למשך דקה, גם כל השערים האחרים. הפעימה היא בת 3 דקות ס״ה ובמהלכה נכנסים למעלה ממאה איש. אנשים מספרים לנו שהלחץ מהצד הפלסטיני, בכניסה למסלולים, גדול. אין לנו גישה לשם כדי לבדוק בעצמנו.
בדרכנו החוצה עוצר אותנו אדם שמבקש לדעת אם אפשר לעזור לאחיו לקבל רישיון עבודה. מסרנו טלפון של סילביה…

5:40 יצאנו בדרכנו לחבלה. כרגיל חלק מהדרך פקוק והנהיגה – כמו במערב הפרוע. אין חוקים.

6:20 בהגיענו לחבלה – חמישייה שניה כבר יוצאת לתוך מרחב התפר. המעבר נראה חלק, התור לכניסה לא ארוך ולא לחוץ. לא חיכינו לשעת הסגירה.

6:35 עזבנו