9:00יציאה מתחנת הרכבת ראש העין. יום שמש נעים. 

9:20על הגשר המחבר את הכביש התחתי מסחה – א-סאווייה נראה חייל אחד. שני כלי רכב צבאיים ממוגנים נוסעים זה אחר זה לכיוון צומת זעתרה/תפוח. רכב צבאי נוסף נוסע לכיוון ההפוך. 

9:35 צומת זעתרה/תפוח. המגרש ריק. מול תחנת האוטובוס חיל בודק רכב פלסטיני. 

9:45 בכניסה לכפר א-סאווייהמקדמים אותנו עצי שקדיות פורחים.  אנו באים לכפר בעקבות תקיפות של הצבא בגז מדמיע את תלמידי בית הספר שבכפר, שהאחרונה שבהן ארעה לפני שבועיים. בבית המועצה אנחנו פוגשים את איש נעים הליכות, והוא מתאר בפנינו את פרטי התקיפה: בית הספר (לבנים) הוא מטרה נוחה לתקיפה: הוא ממוקם הרחק ממרכז הכפר, סמוך מאד לכביש ראשי בגדה, המחבר את שכם עם רמאללה. משום כך הגישה אליו קלה מאד. באמתלה של זריקת אבנים, הגיעו שני ג’יפים צבאיים, חמישה חיילים בכל אחד מהם, לשער בית הנספר והחלו להמטיר גז מדמיע על בית הספר. צוות בית הספר מיהר לשחרר את התלמידים לבתיהם דרך השער השני המוביל למרכז הכפר,  וכך נמנעו פגיעות בנפש. האיש מספר לנו שמעת לעת, מגיעים חיילים ברגל, ויושבים לנוח בצל עצי הזית שבכניסה לבית הספר. “סתם” הפגנת נוכחות. באחד האירועים חיילים רדפו אחרי קבוצת ילדים, תפסו אחד מהם ורק לאחר התערבות המת”ק הפלסטיני הילד שוחרר. ההתנכלות מגיעה גם ממתנחלי עלי ורחלים החולשים על הגבעות הצופות על הכפר ויושבים על 3000 דונם מאדמות הכפר. לא מכבר הם ניסו להצית את בית הספר. אנשי הכפר סובלים גם מגניבות : לפני שנה המתנחלים מדושני התקציבים חדרו לכפר וגנבו שתילים ועציצים.

בכפר גרים כיום 3000 תושבים, שהם פחות משליש ממספר התושבים המקורי. בדומה לכפר תורמוס עיא, גם כאן היתה עזיבה מאסיבית של תושבים. מאז 1967, ובעיקר בתקופת האינתיפאדה הראשונה, עזבו את הכפר כ- 7000 תושבים. חלקם למדינות המפרץ, וחלקם לארה”ב. אלא שבניגוד לעוזבי תורמוס עיא  שמגיעים בכל קיץ לכפר ומשקיעים בו הון רב, בא-סאווייה לא ניכרת השקעה כזו. פרט למסגד חדש יחסית, שנבנה מתרומות תושבי הכפר שהתעשרו בחו”ל, סימני רווחה כלכלית אינם נראים לעין, בלשון המעטה. 

דרך כביש פנימי אנחנו נוסעים לבית הספר. חבורה צוהלת של נערים מקדמת את פנינו. הליצן  

שבחבורה מחזיק בידו סיגריה ועושה תנועות עישון. כשאנחנו נכנסים לתפקיד חינוכי ומנסים להניא אותו מעישון בגילו הצעיר, הוא מציג את ה”סיגריה” שאינה אלא חתיכת גיר לבן, לקול תרועות צחוק של חבריו. “עבד עלינו”… ולחשוב שנערים בגילו בבתי ספר בישראל חשופים כבר לא רק לסיגריות, אלא לאלכוהול ולסמים. 

בעקבות הנערים מגיע אחד המורים ומבקש שנחזור על עקבותינו ונגיע לשער השני של בית הספר שמשרד ההנהלה ממוקם לידו. אנחנו חוזרים למרכז הכפר ומזהים כביש סלול המוביל אתנו לכניסה השנייה. המראה מפתיע: בניגוד לבתי ספר אחרים בגדה שבהם מבנה אחד גדול ומסוגר,  בית הספר הזה מזכיר מרכז חינוכי בקיבוץ: ביתנים מפוזרים בין טראסות מוריקות. זוהי שעת הפסקה, וחבורת מורות יושבות על גדר גבוהה, מפטפטות  ומצחקקות. תלמידים מתרוצצים בין הביתנים ומנפנפים לנו לשלום. האווירה נינוחה מאד.  

ליד מבנה שהשלט “ספריה” (באנגלית) מתנוסס עליו, נמצא ביתן ההנהלה. שם כבר מחכים לנו המנהל וכמה מאנשי צוות המורים. המנהל מלא רצון טוב. הוא מספר לנו שבית הספר משרת שני כפרים: התלמידים מגיעים מא-סאווייה וגם מהכפר לובאן א-שרקיה הסמוך. בכיתות י”א וי”ב יש חלוקה למגמות: מדע וספרות. אבל, כשאנו מנסים לברר את תמונת המצב הביטחוני, מתברר שידיו קשורות: כדי לתאר בפנינו את בית הספר ותקיפות הצבא, הוא זקוק לאישור ממשרד החינוך הפלסטיני. הוא מתקשר למשרד בחווארה, אבל שם מבהירים לו שאישור מתקבל רק מרמאללה. המנהל מפקיד בידינו את מס’ הטלפון  של משרד החינוך שם. אולי אנחנו נצליח. 

ביציאה מהכפר מזג האויר משתנה בפתאומיות. בגשם סוחף אנחנו נוסעים לסיור בכפרים מרדא, זיתא-ג’מעאין וכיפ’ל חארת’. בכולם הרחובות ריקים. הגשם הבריח את התושבים לבתיהם. בכפרים הללו עצמם, ולאורך הדרך חזרה, אין שום נוכחות צבאית. 

12:30 חזרה לראש העין. 

__._,_.___