א-ראם, קלנדיה

שדה הטרשים שידוע כשדה התעופה כמעט והתרוקן מהמכוניות (לרוב טרזיטים) המוחרמות. מתן, אחד משני מפקדי המחסום של קבוצת חיל ההנדסה החדשה שהגיעו לארבעה חודשים, (שם השני מעיין), מסביר שההתרוקנות היא כי חדלו להחרים עוד מכוניות ולאט כל מי שהחרימו לו ליקטו טיפין טיפין את מכוניותיהם.(ושוב אותה שאלה ואותה תשובה. אם פתאום חדלו להחרים כי אין צורך פתאום להקפיד את ההקפדה ‘הדתית’ של החודשים האחרונים על כל מיני דברים במיוחד מי שתעודתו פלסטינית ונוהג ברכב ישראלי או מי שתעודתו ישראלית והסיע מי שתעודתו פלסטינית, אז למה בכלל החרימו כל העת עד היום? ולהזכיר, החרמה פרושה שהטרנזיט מושבתת לחודש, דהיינו לא עובדים ולא מתפרנסים חודש, וכדי לקבל אותה אחרי חודש משלמים אלפי שקלים (בין אלף וכמה אלפים). ואם משלם הנהג, שוב הטרנזיט משוחררת לכביש כדי להתפס שוב, להיות מוחרמת, ושוב אלפי שקלים שאלוהים יודע לאן הם הולכים; אלפי שקלים שאין בתנאים האלה לאיש לשלם. אם אפשר לחדול עם ההחרמה כל כך בקלות, אז למה לעזאזל הם החרימו? טוב, אנחנו יודעים. הם החרימו כדי לפגוע, לגזול, ועוד לפגוע ועוד לגזול ועוד ועוד ועוד. אולי, כך אני מניחה, זה עושה להם מידי עבודה, כלומר כל גירסת ההתעללות הזו צריכה פקידות, צריכה השקעה. אז הפלסטינים ‘זוכים’ מן ההפקר. אבל ‘אין’ מה לדאוג. ימצאו ‘משחק’ חדש. ) קלנדיה (צפון אלא שבעצם אין כבר דרום) זהו יום ‘רגיל ושגרתי’, שמעלה לסף ביתר שאת את מה שמובנה, את המחסום, את מהותו, ודווקא אז, לעיתים, המועקה קשה מנשוא כי אין דבר ספציפי להתגייס מולו, ורע ככל שיהיה לרגע המקרה הפרטי גבולות המציאות לרגע יהיו גבולותיו, ויש בכך גם הקלה, אשלייה ליתר דיוק שאם זה יפתר יוגשו החיים חזרה… ואילו כך, כשאין מקרי רשע מובהקים כדי להתנפץ מולם, הכיבוש בגולמיותו עולה ומציף את החושים ואת העצמות. ללא נשוא.כמו שתמי ב כתבה חזק נורא בעיני בדוח של יום חמישי: אבל עיקר (המשמרת) התנהל במה שניתן לכנותו שיגרת מחסום, המאפשרת מעת לעת להציץ אל התשתית שלו, אל מערומיו, בלא הכסות של חירום וטלפונים בהולים וצעקות והפצרות ויריות….. והכיעור של המחסום. והרציונליזציה שלו – הארגון הגדל, הסדר, הזרימה שבאה עם השינוי בנוהלי הכיבוש (המכונה “הקלות”) – שרק מדגישה את עוצמת החיפוי על הזוועה…..נפתח מסלול נוסף, שהוא מסלול מהיר לזקנים חולים וילדים. זה היה ביום רביעי ואמרו לנו שלמחרת ישימו שלט. דודי, מתנדב, סגן אלוף, מתקרב אלינו, ‘אני יודע בשביל מה אתן כאן, היה הרבה יותר טוב אילו צלמתן את הדברים האחרים, את הדברים היפים… אתן צריכות להראות שאנחנו מעבירים נשים הרות וילדים…’במעבר מדרום לצפון עומד חייל עם רובה שלוף ויד על ההדק לכיוון האנשים. מפקח שילדים לא יעברו משם. ביקשנו ממעיין לדאוג שלא יהיה עם היד על ההדק, ומעיין אמר שהוא קודם כל דואג לביטחון של החיילים, והוסיף שהוא מכיר את החייל והוא לא עצבני.’אגב’, הוא הוסיף, ‘כשאתן שומעות יריות מהצד (יריות קלנדייה הידועות), אל תדאגו זה הצבא שלנו.’שני בחורים עם עז עצומה בהריון מתקדם הגיעו מדרום לצפון. כשהגיעה העז למחסום היא לא הסכימה לזוז ולוא גם צעד אחד נוסף. משכו ומשכו והיא לא זזה. נתננו לה מיים שהיא לגמה בשקיקה, שני בקבוקים, ושוב ניסו הבחורים למשוך אותה והיא לא הסכימה לזוז. היה נדמה שהיא עומדת להמליט במחסום. היא החלה עם נשיפות והתכווציות שהעידו שזה קרב.מישהו מהמתבוננים אמר שאולי הגדי/הגדיה שיוולדו יקבלו כרטיס חופשי לשארית חייהם לנוע במחסום.לבסוף הפשילו הבחורים שרוולים, ועם עזרה של עוד כמה, הרימו אותה ונשאו אותה בבהילות למקום אחר. מחסום א רם (אגב הפלסטינים מכנים את מחסום-אראם מחסום דאחיה או משהו מעין זה..)ממש ברגע שעברנו את המחסום שמענו שאומרים לסגור את המחסום וכך היה. גם החיילים עצמם לא ידעו למה, ההוראה במפורש הגיעה מגבוה. בשניות. כל מי שלא עבר עדיין נדחף אחרונית. ‘ארג’ה… ארג’ה אלוואווארה’. גם מסלול המכוניות נסגר. ואז שמענו ברשת שנאמר לחיילים שאם רואים חשוד שבא עם תעודה מסאלם או בית פוריק אז לעצור אותו. ועוד שמענו מהחיילים שמדובר בחשוד בן 15.כשהמחסום נסגר עמדה בדיוק משפחה מבית חנינא בתור להיבדק, אב אם וארבע ילדים קטנים, האב בדיוק עבר ואז נסגר המחסום והאישה והילדים נשארו מאחור. החיילים אמרו שהמחסום יהיה סגור הרבה שעות (לנו אמרו, לפלסטינים רק צעקו אחורה ושהכל סגור). ניסינו לשכנע אותם להעביר את האישה והילדים. והם לא הסכימו בשום אופן. זו התראה. זה מסוכן. זה לא לדיון. אחד מהם הוא המחבל. טילפנו למוקד החרום של המינהל האזרחי במיוחד עבור האישה וארבעת ילדיה שאמרו שגם זה כורח מציאות כי יש התראה, וגם שזה לא בתחומם ולטלפן למשטרה. אצל דובר צה”ל (או בשמו המדוייק יותר שופרו של הצבא), נאמר לנו גם שבטח יש סיבה, לא הייתה הענות לבקש הסבר, העובדה שאנשים בבת אחת ננעלו מחוץ לחייהם לא נראתה חשובה לאיש, ומי שהבטיח להחזיר תשובה, כשטלפנתי שוב, התברר שכבר הלך. שעה עברה. והגיע מפקד אחר. ושוב איבון פנתה בעניין האישה והילדים. בינתיים שמענו את בעלה אומר לה בטלפון שתתרחק אולי אחורנית מחשש שהחיילים יזרקו רימוני גז. יודע כניראה את נפש כובשו. והמפקד החדש דווקא הסכים. ברור שאעביר אותה אמר. כשהלכו דינה ואיבון עם החייל לכיוון הקהל כדי לקרוא לאישה והילדים לעבור, אמרו שיש כאן אישה בהריון, ואיבון אמרה למפקד המחסום הצעיר שנשים בהריון זה דבר רגיש ביותר, והוא הסכים להעביר גם אותה, ‘אבל זו האחרונה’ הוא פקד.מכונית של האו”ם נעצרה. שני גברים יצאו מהמכונית, גבר עם חזות ארופאית מובהקת שגובהו שני מטר בערך יצא, עם דרכונו הזר, ועימו במכונית גבר בעל חזות פלסטינית עם תעודה כחולה, החייל שבהתחלה מסרב באופן גורף שיעברו, לאור ההתעקשות של בעל החזות הארופאית הוא חוזר למפקדו כניראה, ואומר, יש כאן איש או”ם אבל יש כאן גם ערבי. בשלב הזה הם הירשו לארופאי לעבור ולא ‘לערבי’. ואז שמענו את הארופאי מדבר עם כל מיני גורמים, וחיכינו, כי קיווינו שעם שחרורו של חברו ישחרר את כל המחסום ולבסוף הם היו רשאים לעבור. המחסום אבל נשאר סגור.סגירת המחסום לא הייתה היוזמה של החיילים. מחברים למדתי שבאותו הזמן נסגר מחסום קלנדייה לחלוטין. זה היה כמה שעות אחרי הרצח ללא משפט (חיסול ממוקד) האחרון בעזה. בזמן הזה שהאנשים היו מנועים מלעבור כביכול כי אחד מהם (כך אמר המפקד) הוא מחבל, החיילים לא התרחקו מהעומדים. אם אכן ישנה סבירות שאחד מהמחכים הוא מחבל, מדוע הם רשאים להישאר כה קרוב אל החיילים? מדוע החיילים עצמם מתקרבים אליהם? מדוע שום דבר לא נבדק? ואנחנו ששמענו שהחשוד הוא נער בן 15 עם תעודה פלסטינית, הרי רוב הקהל היו נשים עם ילדים, בדרך לביתם, ירושלמיים, מדוע לא לבקש שהם יעברו?המאמץ לברור את מי שבודאות לא חשוד כרגע כדי להקל במידת האפשר בתנאים הקיימים, לא עלה אני חושבת לא בגלל הפחד כביכול לבדוק כמו שהסבירו לנו החיילים, שלא משכנע כטיעון כשבפועל החיילים לא התרחקו מהעומדים בתור, וגם לא בגלל איזו שנאה מיוחדת, או כעס, או התלהמות מהרגילות, לא ביום רביעי בערב, לא במיוחד, על פי התרשמותי. מה שהיה הוא שפשוט הם לא נראו. כל העומדים בתור, עשרות בני אדם שהיו דחוקים מאחורי מחסומי הפלסטיק, ומרגע לרגע נוספו עוד, עוד פנים, עוד עיניים, עוד מצוקה, נשים, ילדים, זקנים, בני אדם. באותו הזמן החיילים, בלי שום רשעות נוספת על פני מה שמובנה לרעיון המחסום היו בענינייהם. בחור ובחורה נהלו שיחה הומוריסטית כשהוא על גג העמדה, והיא על הכביש הריק ממכוניות כי המחסום חסום, חייל אחר אכל, קרוב לקהל החסום, חלק דיברו אחד עם השני, ג’יפ בא והלך. זה לא הם שהחליטו על זה, אבל זה הם שעמדו מול בני אדם ולא ראו אותם. בשבע וחצי בערך, אחרי שעה וחצי שהיינו באראם עזבנו. איננו יודעות כמה זמן עוד היה המחסום סגור.
א-ראם; מחסום ועיירה (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
מחסום א-ראם נמצא כשני ק"מ מדרום למחסום קלנדיה וכ-300 מ' מצפון לצומת נווה יעקב, בפאתי שכונת דאחית אל בריד. המחסום הוקם בשנת 1991 כמחסום כניסה לירושלים רבתי, נמצא בתוך שטח פלסטיני שסופח לירושלים ב-1967.בפברואר 2009 הושלמה הבנייה של חומת ההפרדה סביב העיירה אר-רם. העיירה הפכה להיות מובלעת פלסטינית (שטח B) שכונת דחית-אל בריד הצטרפה למובלעת, המחסום נסגר בחומה. החומה נבנתה על הכביש שהוביל לירושלים. מאז המצב בעיירה התדרדר.בתים נטושים וחצי גמורים, רוב בתי העסק נסגרו. הזנחה קשה בסביבות הגדר וברחובות. מי שיכול היה עזב. עודכן בינואר 2024Anat TuegMay-21-2022חפירת הכביש השקוע לישראלים
-
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanApr-16-2025קלנדיה: פירות הקיץ
-