אורחת: עיתונאית הכותבת למגזין של “הדסה” ארה”ב.

מחסום א-רם: הגענו לא-ראם ב-16:00. במחסום עמדה אישה גאה וזועמת יחד עם 3 ילדיה. מסתבר שזוהי כבר הפעם השנייה שאירוע זה חוזר על עצמו, וכמה מבינינו מכירות את האישה מהפעם הקודמת, בתחילת שנת הלימודים. המשפחה מתגוררת בירושלים והאם באה לאסוף את הילדים בדרכם חזרה מבית הספר, אלא שהבת הצעירה, בת ה-14, שכחה בבית את הקושאן המשמש כתעודת מעבר לילדים שטרם מחזיקים בתעודת זיהוי. ניתן היה לחשוב שבעיית האישור תיפתר בקלות מאחר ולבת היה דרכון (אמריקאי) שיכול לשמש לאישור זהותה וגילה, אלא שמפקדת המחסום, מג”בניקית ע’, שכבר זכינו להתרשם ממנה כחסרת סבלנות וגסת רוח בהזדמנויות קודמות, החליטה שבדרכון לא כתוב מספר תעודת הזיהוי (בניגוד למה שאמרה האם, ובעיקר בניגוד לעובדות). נראה שלפני שהגענו התפתח ריב סוער שבמהלכו החיילת דרשה מהאם לתת לה תעודת זיהוי או לעזוב את המחסום ולהשאיר שם את הבת. האם סירבה לתת לה ת.ז. , מאחר וכלל לא עברה במחסום, וטענה שאת פרטי הבת ניתן לברר בקלות באמצעות הדרכון.
כשהגענו הבת כבר בכתה והאם זעמה וצעקה שתגיש תלונה. הבת הועמדה בצד ונאסר עלינו לדבר איתה. נראה שהמג”בניקית ע’ כבר התעייפה מהדרמה והצעקות, ואיתנו היא דווקא הייתה מוכנה לדבר, ואפילו קצת להקשיב. לדבריה “יש בעייה מאוד גדולה עם הגישה של האמא”. טוב שיש לנו צבא שיפקח על הגישה של נשים שפוקדים עליהן להשאיר את בתן הצעירה והמפוחדת מעוכבת במחסום. תוך זמן די קצר הצלחנו לשכנע את ע’ לבדוק אם אין מספר ת.ז. בדרכון, והתגלה שיש, כמובן. מספר הזיהוי של הבת נבדק במחשב, והמשפחה הממורמרת משלחה לדרכה (הכתבת שהתלוותה אלינו שאלה: “מה, אפילו לא ביקשו מהם סליחה?”)
כעבור יומיים קיבלנו מהאם מכתב תודה חם על עזרתנו.
 

מחסום קלנדיה: אחד הסבלים העובדים במחסום מספר שבבוקר הגיע ג’יפ של השב”כ, אספו בערך 60 בחורים צעירים, ועל חלקם פקדו להתייצב במחנה עופר בצהריים. גיוס משת”פים??? בכל מקרה, הצעירים שנקראו סומנו באופן פומבי.
במחסום מעוכב איש שבתעודת הזיהוי שלו כתוב שנולד בעזה ובספח כתוב שהוא תושב א-ראם. נציג המת”ק, אנטון, אומר לנו שספח תעודת הזיהוי מזויף, וכן שבבדיקה במחשב הוא גילה שהאיש נשוי לישראלית, שהוא כבר זייף אישורים בעבר, שהוא נתפס מסתובב בישראל, ושהוא מנוע מעבר. הוא הזעיק מג”ב כדי שהם מצידם יזעיקו משטרה כחולה שתטפל במקרה. אך מסתבר שמג”ב לא ממש מתעניין. אנטון מתלונן שמאחר ואף יחידה מכל היחידות במחסום (מג”ב ומשטרה צבאית) לא רוצה לקחת אחריות על המקרה, האיש ישוחרר בחזרה לכיוון רמללה. לאף אחד אין מושג איפה האיש גר (הספח, לטענתם, מזויף). האיש טוען שהוא גר בא-רם, עובד כמורה ברמאללה ועובר במחסום כל יום. לא מאמינים לו. תוך זמן קצר חיילת מהמשטרה הצבאית אכן מחזירה לו את תעודת הזיהוי ושולחת אותו חזרה לרמללה.
אנחנו מנסות לשכנע את אנטון שאולי מעבר לאישורים שיש לאיש או אין (שהוא כן או לא זייף), ישנו אדם עם סיפור חיים מסובך ככל הנראה. שאולי אם הוא נשוי לישראלית משנת 1998, הוא לא כזה פושע גדול אם נתפס בישראל כשב”ח, ו/או אפילו זייף אישורים, אלא פשוט איש נשוי שרצה לראות את משפחתו. אנטון מתבצר מאחורי תפקידו כממלא פקודות במערכת גדולה ממנו. התפקיד שלו איננו לחשוב, בשביל זה יש אנשים אחרים בדרגות גבוהות יותר. השיחה איתו ידידותית ודי נעימה, אך מגיעה באופן בלתי נמנע למבוי סתום. מעניין אם משהו מכל זה חודר למרות הכל.

סטודנט מחברון שלומד בביר-זית מגיע למחסום ללא אישור. לאחר ויכוח קצר נשלח, כצפוי, לסורדא.
בעודנו עוברות לכיוון צפון, פגשנו בג’ף מהוועד נגד הריסת בתים. הוא היה בדרכו חזרה מכפר עקב. כשעה לאחר מכן, כשחזרנו למחסום, ג’ף עדיין היה שם, מעוכב! הודיעו לו שאסור לישראלים להיכנס לכפר עקב ושייקחו אותו לחקירה משטרתית. אנקדוטה משעשעת שמתארת יפה את טמטומו של המנגנון הבירוקרטי היוצא משליטה: ג’ף עבר במחסום בדרכו חזרה (כפי שגם אנחנו מצטוות לעשות), ומאחר שאיבד את ת.ז. שלו, הציג את דרכונו הישראלי. החיילת הבודקת התבוננה בדרכון, הפכה בו, ואז טענה בפני ג’ף שאין לו ויזת כניסה לישראל. הדרכון, כאמור, הוא דרכון ישראלי.