בית איבא וחווארה יום ד’ 23.6.04, בוקר משתתפות: אורית ב, חנה א, מרים ל, נאווה מן, מיכל פ. רשמו: מיכל וחנה בדרך לפני הפניה לשבי שומרון יש מחסום פתע, קומנדקר צבאי חונה לרוחב הכביש ולא מאפשר מעבר של כלי רכב משני הכיוונים.7:45 הגעה למחסום בית איבא. ממשמרת למשמרת המחסום משנה פניו (כמו גם מחסומים אחרים). מחד, אפשר אולי לברך על כך שב’סוף’ התנאים יהיו אנושיים יותר (סככות, מתקני מים, אולי גם מערכות כריזה?) אבל מאידך, המחסומים מתקבעים והולכים ונעשים נצחיים. בכל אופן, בבית איבא תנועת הולכי הרגל מתבצעת בתוך ענני אבק ורעש אינסופי.תושבים רבים כולל ילדים ומשפחות נכנסים לשכם, יש זרימה מסודרת של הנכנסים. קיבלו את פנינו בני משפחותיהם של סטודנטים למשפטים אשר היום התקיימה מסיבת הסיום שלהם וקבלת התעודות , לכמה מבני המשפחה לא אפשרו להיכנס לשכם לחגוג . אחרי התערבות שלנו הם נכנסו.כשסג”מ מ. מגיע הוא מעביר לסמל את ההנחיה שניתנה בימים האחרונים כי יש להקל על הנכנסים לשכם. חבל שלא היה תיאום מוקדם יותר ביניהם וכך היתה נחסכת עגמת הנפש מבני המשפחות שנמנע מהם בתחילה להצטרף לבוגרים. 9:30 הגעה למחסום חווארה.כלי רכב כולל אמבולנסים מחכים בכניסה לשכם , מבדיקה שלנו לקח למכוניות בסביבות החצי שעה לעבור. כבר שהגענו היו כ15 צעירים מעוכבים אשר היו בבדיקה.10:30 מספר המעוכבים עולה כבר ל28 איש כאשר פתאום ללא כל סימן מוקדם מכוון אחד החיילים את הנשק שלו כלפי המעוכבים ונותן להם הוראה בצעקות לשבת, את אחד הבחורים שהתברר מאוחר יותר שהוא חשוד כבעל ת.ז מזויפת קשרו באזיקונים וקשרו לו את העיניים בפלנלית, זרקו אותו על הרצפה באמצע מעבר העוברים ושבים עד שהגיעה מכונית משטרה בשעה 11:30 ולקחה אותו לחקירה.באותו זמן שוחררו רק בודדים מהמעוכבים.כל ניסיון לזרז את שחרור המעוכבים מול המת”ק ומול המרכז ההומניטארי לא עזר כלום. בחווארה ‘צפון’:כשהגענו לא היה אף לא מעוכב אחד והתנועה זורמת.הפלא ופלא, המגפון נעלם והחיילים חזרו לקרוא אל הממתינים בקול ‘טבעי’. אלא שהיום יש ‘חידוש’ עליו עמדנו לאחר זמן ועל הסבה לו:בגלל השינויים השולחן עליו פורקים את השקיות הוזז הצידה ואנשים נאלצים לשפוך את תוכנן על האספלט המעורב בחול. ‘מוחמד’ (כך קראו לו החיילים בנימה חברית) וחברו (השם אצל אורית) מסתובבים במחסום ונוקטים יזמה. הם מזיזים שולחן , מתרגמים לעוברים ושבים את הוראות החיילים, מאיצים בהם להתקדם. נראה שהחיילים משתפים פעולה עם העזרה הזאת. הסתבר שהם נהגי מוניות שהוחרמו והם ממתינים (אז הנה, מסתבר שיש מעוכבים) לבדיקה? לבירור? להחזרת המוניות? בכל אופן הם שם.אל הסגן נציג המת”ק, ניגש גבר מבוגר, מסביר לו שהוא אב לשמונה, משהו בנייר שיש לו לא מדוייק. בהזדמנות הזו הסגן מבקש מאחד החיילים שכבר יחליף לו את הפתק. האיש חוזר שוב ומבקש תיקון של איזה פרט (למה אי אפשר להקפיד יותר ולחסוך מאנשים עוד טירטור).בערך ב-10 פתאום רעש ומהומה. בחורה צעירה, רזה רזה, מתחילה לרוץ וחיילות וחיילים דולקים אחריה. צועקים לה לעצור. ‘מוחמד’ מנסה לעכב אותה, הממתינים מנסים להרגיע אותה. כשהחיילת מתקרבת היא מנסה לרוץ שוב. החיילת מכוונת לעברה את הנשק. אורית מתקרבת אל הבחורה, מרגיעה אותה. אורית אוחזת בידה ומבקשת להיות איתה. הבחורה נענית. רוצים לערוך עליה בדיקה. מסבירים לה, משכנעים אותה והיא הולכת אל אוהל הבדיקה יד ביד עם אורית, מלווה ב-2 חיילות, סמל וקצין המת”ק. כל הדרך הקצרה הזו, החיילות ‘מחממות’ אחת את השניה וצועקות. מנקודה מסוימת לא מוכנים לתת לאורית להיות שם. הסמל צועק על אורית שהיא מפריעה להם, המת”ק מנסה להרגיע והחיילות צועקות: “אני אראה לה מה זה שהיא ברחה” ו”והיא באמא שלי, י., לא זזה מפה” “דחפה את חברה שלי, מה זה” “היום היא נעצרת” “קוס אמאמק כלבה” “לא אבדוק אותה, לא אגע בה אפילו”. מנסים לשכנע אחת מהן לחזור לעמדה ולהמשיך לטפל באנשים: “אני לא הולכת עד שהיא לא נבדקת”. המת”ק מנסה לפשר והחיילת: “אז אני אירה בה ושתתפשט”. נכנסות לאוהל ויוצאות. הבחורה מנסה להסביר משהו לחיילת, גם נוגעת בה כדי להסב את תשומת לבה והחיילת: “סתמי את הפה שלך, אל תרימי עלי את הקול!” ו”מעצבנת! קוס אממק”.ואז מגיע בכביש העוקף את המחסום רכב ובו מאיר (כך הציג את עצמו), מתנחל מהר ברכה (כנראה): “מה, אתן הבנות עם המחברות?… אתן בוגדות בעם ישראל” והחיילת: “צריך, תרד, תמשיך תרד עליהן” ועוד היא אומרת לו: “עשר, אתה עשר!” ומאיר, מעודד מהמעודדות ממשיך: “גם בגרמניה הנאצית היו בנות כמוכן והנאצים שמו פס עליהן…”והטירטור של הבחורה לא נפסק. החיילת לא מרשה לה לשבת. באיזשהו שלב מפנים אותה לספסל המעוכבים, אבל החיילת לא מוותרת: “היא דחפה את חברה שלי…” מחזירה אותה לעמוד לידה ואחר כך עוד פעם וכנראה לא במקרה כי בדיוק החלה לאכול.ועל מה התפתח הענין? לנערה היה תליון עם תמונת אחיה בן ה-32 שנהרג מירי חייל, לא בפעילות טרור, כך סיפרה לנו. החיילת ראתה את התליון, שאלה מי זה, היא הסבירה ואמרה ‘שאהיד’ וזה הקפיץ לחיילת את הפיוז.במהלך העיכוב היא כונתה ‘המחבלת’.בסוף הגיעה אמא של הנערה, צעקה קצת והבחורה הלכה לדרכה.ובינתיים, חייל בעמדה שאצלו התעודות, מבקש שיבדקו מה עם המעוכבים. ההוראה שהוא מקבל היא “תעלה תעודות רק כשיהיו לך 10″ברבע ל-12 כשעמדנו לעזוב כבר היו 29 מעוכבים על הספסלים, ביניהם שני בעלי תעודת זהות כחולה. אחד מהם לפחות חיכה למעלה משעתיים. הסגן מהמת”ק המתין לאישור לשחרר את המעוכבים בשל משך הזמן הארוך שהמתינו..