עצרנו בכניסה ליתמא/קבלאן כדי לפגוש את מוניר. 2 מתנחלים פנו לכיוון יתמא והיה להם פנצ’ר. שניהם היו חמושים.

עאטוף הבאנו לדלאל סכום כסף. דלאל מתגוררת בראס אל אחמר באוהל דל ולומדת סיעוד באוניברסיטה בג’נין, שנה ג’. אנחנו משתתפות בשכר הלימוד שלה ושל בנות נוספות.לא יכולנו להגיע לראס אל אחמר כי הדרך בוצית מדי, אז דלאל הגיעה עם אחיה לפגוש אותנו בעטוף.

מתחת להתנחלות רותם מול אל פארסיה, יש גבעה קטנה ועליה עצי זית ותמר. על הגבעה מספר אוהלים, חלקם נטושים. לפני כ-12 שנה התיישב על הגבעה פאייק והקים בה חווה לתפארת, שתל מלונים (את זרעיהם קיבל מדנמרק), ירקות שונים ונטע עצי פרי. את המים הביא ממעיין המרוחק 3 ק”מ מזרחה משם. לא עבר זמן רב ונציגי מינהל טוהר הגזע (המכונה המינהל האזרחי), שתפקידו להרוס כל מה שפלסטינים בונים ולמנוע מהם לקבל מיִם (אפילו ממחוזות רחוקים), הגיעו למקום וחתכו את הצינורות שהביאו מים בטענה שהמעיין הוא שמורת טבע. כל פרי עמלו של פאייק יבש. כעבור שנה הביא כמה גנרטורים ושאב מים מלוחים מעין אל חילווה. שוב שתל ושוב הגיעו נציגי המינהל והחרימו את הגנראטורים והמשאבות בטענה שמעט המים ששאב “מייבשים את הכינרת” (!!). פאייק נשבר והלך לעבוד כשומר בהתנחלות מחולה, אבל כל כמה ימים הוא מביא מים מרחוק ומשקה עדיין את העצים שנטע. עד עצם היום הזה. פגשנו שם את מהדי ואת פאייק, שדפנה לא ראתה מאז. היתה פגישה מרגשת.

מהדי סיפר לנו על מגיפת הפה והטלפיים, שפגעה קשה מאוד בעדר של אבו סאקר באל חדידיה ( והסתיימה במותם של כל הטלאים), ואצל עאדל בעין אל חילווה – גם בעדר הבקר שלו פשטה תמותה גבוהה. הווטרינר של הרשות הפלסטינית חיסן מאז את כל העדרים, אבל החשש עודנו גדול ואנחנו השתדלנו לא לעבור בין הקהילות. באותם מקרים בודדים שכן עברנו התזנו חומרי חיטוי על נעלינו ועל גלגלי המכונית שלנו.

חיפשנו את משפחתו של אחמד באל פארסיה, אבל טעינו והגענו לקרוב משפחתם בשם נימר . הוא חי שם כמעט לבדו- עם אישה רתוקה למיטה , עיוורת . החלטנו לשמור איתו קשר בעתיד.

למשפחות אחמד ואימַן באל פארסיה הבאנו מיטת תינוק וספרים. הספרים (בערבית) נתרמו על ידי תושבי קלנסואה, שהמורה לערבית שלנו רתמה לשם כך. קשה לתאר את השמחה שהספרים עוררו בכל הקהילות. הילדים ממש רבו עליהם. הם רוצים להחליף לספרים שמתאימים יותר לגילם.

ביקור אצל בורהאן, שאירח נציגים של הצלב האדום ולכן לא התפנה לדבר איתנו. נכנסנו לדיר ושוחחנו עם סמאהר אישתו ונעמה בתו הסטודנטית (שנה ג’ סיעוד), שהיו עסוקות בחליבה. לאחר שהלכו סיפר לנו בורהאן שאנשי הצלב האדום בישרו לו שמחירי השעורה לצאן עומדים לעלות באופן קיצוני בעקבות המלחמה בין רוסיה ואוקראינה. מכה קשה לכל הרועים שגם כך בקושי שורדים את מחיר הבאת המים ואת צימצום אזורי המחיה שלהם, בעקבות השתלטות המתנחלים האלימים על רוב השטח. פגשנו אבו חלף המקסים, ולפני לכתנו עוד חזינו בו צועד לעבר האוהל שלו במעלה הגבעה ובעקבותיו צועדת ומחקה את הליכתו – יקין הקטנה (3.5) בתו של בורהאן. 

בדרך חזרה נכנסנו לעבר המאחז אביתר בג’אבל סביח. המתנחלים עזבו אותו והצבא שומר על פיתחו. ליד השער, בחשיכה, נתקלנו במשפחת מתנחלים שהחנו את מכוניתם שם וילדיה הרבים התרוצצו ליד הכביש. עמדנו גם אנו וצפינו. החיילים שבכניסה למאחז הנטוש ניסו לסלק אותנו, בתואנה שאסור לאזרחים להיות שם. שאלנו מה אם כך עושה שם משפחת המתנחלים? ענו “להם יש אישור חריג”. אחרי חצי שעה המשפחה נסעה משם.