בית איבא והסביבה, יום ד’, 12.10.05, בוקר משקיפות: ענבל ק’, רינה צ’, מיכלינה ד’ (מדווחת) ערב יום כיפור והשבוע השני לרמדאן.בית איבא 8:45 – 9:50כשהגענו, במקום היו ארבעה מעוכבים. כל הארבעה נתפסו קצת לפני שעה שש על הגבעות בקרבת המחסום. לטענת המעוכבים, הם ניסו להגיע לשכם לעבודתם, אותה היו חייבים להתחיל בשעה 6:00. מאחר שהמחסום לא תמיד נפתח בשעה זו, הם מאחרים לעתים קרובות לעבודה. מעבידם הודיע להם שאם לא ימצאו דרך להגיע בזמן לעבודה, יפוטרו. לכן החליטו היום לנסות להגיע מסביב, דרך הגבעות. הם נתפסו והובאו למחסום ומאז הם מחכים.מפנייתנו למפקד המחסום התברר שהעיכוב הממושך במחסום (עד אז כשלוש שעות) הוא “עונש”. לאחר שהראינו למפקד מכתב מהפרקליטות הצבאית על איסור הענישה במחסומים, הוא התקשר עם מפקדיו ולאחר שיחה קצרה איתם שחרר את המעוכבים. הם לא הורשו לעבור לשכם, אלא הוחזרו הביתה. לפני שהספקנו לפנות להשיג עבורם היתר מעבר הם כבר הלכו, יתכן משום שיום עבודתם היה כבר ממילא אבוד. כששאלנו את מפקד המחסום על סמך מה עיכב אנשים במחסום כעונש ומדוע כעת החזירם הביתה, הוא ענה בקיצור: הוראות מלמעלה.ואכן, זוהי תופעה נפוצה בתקופה האחרונה. למרות האיסור הרשמי, בפועל בכל המחסומים שבהם ערכנו תצפיות קיימת עליה דרסטית בכמות מקרי הענישה על ידי עיכוב במחסום במשך שעות רבות. לרוב, מפקדי המחסומים אינם מודעים כלל לקיומו של איסור הענישה במחסומים ופועלים בהתאם להוראות שקיבלו. הוראת הענישה מגיעה מדרג גבוה יותר, אולי ממ”פ, אך סביר יותר שמדרג יותר גבוה, אם להביא בחשבון שהתופעה חוזרת על עצמה בגדודים ואף בחטיבות שונות. יש לציין, שבמקרה של מחסומים כמו בית איבא או ג’ובארה שבאזור טולכרם, אין במקום אפילו תנאים אלמנטריים כמו שירותים למעוכבים.החל משעה 9:00 בערך תנועת המכוניות במחסום היתה דלילה ומעברן מהיר. בשעה 8:45, כשהגענו למחסום, בכניסה לשכם עמדו 15 מכוניות וכמספר הזה ביציאה, אך התור לכיוון שכם נעלם לחלוטין עד השעה 9:00 בערך. בכיוון ההפוך בשעה 9:10 היו כבר רק ארבע מכוניות.בסביבות השעה 9:00 הגיעה למחסום משאית בדרכה לשכם. הנהג ירד ונעמד בצד. לאחר בדיקת מסמכיו, נכנסה למשאית חיילת עם כלב גישוש. הנהג כעס מאוד כשהכלב הוכנס אל הקבינה ועלה על מושבו. הוא הסביר, כי היות שהכלב הוא “חיה טמאה”, נגיעתו במושבו של הנהג הופכת גם את נהג שצריך כעת לחזור ולהתישב שם, לטמא. הדבר חמור במיוחד כעת, בחודש הרמדאן. מעבר הולכי הרגל היה מהיר, ב”קרוסלות” לא היה עומס. כל ה”קרוסלות” הסתובבו בחופשיות.ליד המחסום ניגש אלינו תושב כפר נקורא, הנמצא בסמוך למחסום שבי שומרון. בגלל סגירתו של המחסום, הכפר מנותק מעורק התחבורה העיקרי שלו וכל התנועה לכפר וממנו מתבצעת בדרכים עוקפות. האיש סיפר על אשתו, הסובלת מכאבי גב עזים. הרופא בכפר הפנה אותה לבדיקות בבי”ח בשכם עקב חשש לפריצת דיסק, אך כדי להגיע לשם היא חייבת להיטלטל במונית בדרכים עוקפות, צדדיות ומשובשות. נסיעה כזו היא גם סבל נוראי עבורה וגם מחירה מעבר ליכולתם של הזוג. במקום לנסוע בכביש 60 מרחק של כשבעה ק”מ, להגיע לבית איבא (מחסום כניסה לשכם) תוך חמש דקות ולשלם כארבעה ש”ח עבור המונית, עליהם להיטלטל בשבילי עפר ובכבישים משובשים בין כפרים מרחק של למעלה מ-30 ק”מ במשך קרוב לשעה ולשלם עבור הנסיעה למעלה מ-20 ש”ח.כדי לברר יותר על החסימות סביב כפר נקורא, התקשרנו (מאוחר יותר) לשני תושבי הכפר מוכרים לנו מהעבר. מהעדויות עלתה תמונת מצב כדלקמן:כפר נקורא ממוקם בצדו של כביש 60, מול ההתנחלות (לשעבר) שבי שומרון. זה שנים שתנועת תושבי הכפר מוגבלת בגלל ההתנחלויות באזור (שבי שומרון וחומש). לפני למעלה מחצי שנה נחסמה תנועת תושביו באופן דרסטי. יציאתם לכיוון כביש 60 נחסמה “לטובתם”, כפי שהוסבר להם, כדי שלא יסבלו מההתנכלויות מצד תושבי ההתנחלויות הזועמים בגלל תוכנית ההתנתקות. במשך כמה חודשים תנועת תושבי הכפר בכביש היתה מוגבלת, הם עברו בדיקות אינסופיות והמתינו שעות רבות בתור במחסום כדי להיבדק, והכול “לטובתם”. במיוחד הציקו התורים בדרך חזרה הביתה לאחר יום עבודה. בתור בכניסה לכפר הם המתינו לא פעם בערב שעה-שעתיים ואף יותר, וזה בנוסף להמתנה בכל המחסומים שבדרכם עד הכפר.לפני כארבעה חודשים סגר צה”ל את מחסום שבי שומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות ואתו נסגרה היציאה מהכפר לכיוון עיר המחוז שלהם, שכם. כפר נקורא, כמו גם כפרים אחרים באזור, תלוי כמעט בכול בשירותים שניתנים בשכם: עבודה, לימודים, מסחר, שירותים רפואיים ושירותי בנקאות. מחוסר ברירה, אלתרו תושבי הכפר דרכים חלופיות כדי להגיע לשכם (או בעצם למחסום בית איבא, דרכו הם יכולים להיכנס לשכם). הם השתמשו בשבילים שהובילו מכפרם אל דיר שאראף וירדו לכביש 57, קרוב לדיר שאראף. למרות שדרכים אלה אינן סלולות ונסיעה במכונית בהם גרמה לבלאי עצום של מכוניות, זו היתה הדרך הקצרה יחסית ורבים השתמשו בה. צעירים יותר ואלה שלא היו להם מכוניות נהגו לרדת באותה דרך לכביש 57 כדי לתפוס שם מונית לכיוון בית איבא. מדי פעם צה”ל חוסם את הירידות לכביש. אחרי זמן מה מצליחים תושבי הכפר להכין לעצמם ירידה נוספת אליו, שוב צה”ל חוסם, וחוזר חלילה. אתמוך חסם צה”ל את הירידה האחרונה בתלולית עפר וניתק שוב את תושבי הכפר מהגישה לכביש. הדרך היחידה שנשארה להם כדי להגיע לשכם היא לצאת לכביש 60 צפונה (במקום דרומה), לפנות צפון-מזרחה דרך הכפר סבסטיה, ניסף ג’אבל ובית אימרין, משם מזרחה אל הכפר יאסיד ואחר כך דרומה לעסירא. מעסירא יש דרך לכניסה לשכם. יחד – למעלה מ-30 ק”מ (האנשים טענו שעם כל הסיבובים, חזרות ומעקפים בדרך המרחק מתקרב ל-50 ק”מ). כבישים אלה הם כבישי עפר, משובשים ולא מיועדים לתנועה בנפח של תנועה לבירת המחוז, מה שגורם ליצירת פקקי תנועה, פגיעות רבות ובלאי של כלי רכב והפסד עצום של זמן וכסף. וכל זה ביחס לכפר הנמצא בלב לבו של השטח הפלסטיני, סתם כפר לא קשור לשום דבר. להשלמת התמונה, לאחרונה צה”ל “גילח” חלק ממטעי הזיתים של הכפר והבקיע מהאדמות (בנוסף לאלה שנלקחו בעבר עבור ההתנחלויות) כדי להקים מגדל שמירה חדש ו”שטח סטרילי” סביבו ליד סבסטיה. וזה בימים אלה ממש!מעניינת היתה תגובתו של מג”ד שתחת פיקודו נמצא מחסום שבי שומרון בנושא מגבלות התנועה של תושבי כפר נקורא (ראה בהמשך).שבי שומרון 10:00 – 10:20כפי שראינו בשבועות האחרונים, המחסום סגור למעבר מכוניות והולכי רגל, למעט מקרים הומניטריים, רכב של או”ם ובעלי אישורים מיוחדים. שאלנו את מפקד המחסום מיהם המקרים ההומניטריים. התברר שרק נוסעי אמבולנסים ורופאים. חולים המובלים לבית חולים במוניות, גם אם בידיהם הפניה מרופא, אינם נכללים בקטגוריה זו. שאלנו ספציפית, מה קורה עם אנשי כפר נקורא שבתיהם נראים בבירור משטח המחסום. התשובה היתה זהה למה ששמענו מתושבי הכפר – עליהם לנסוע מסביב, בדרך שתוארה. בעת שהותנו במקום הגיעה קבוצת קציני צה”ל עם מג”ד בראשם. הפננו למג”ד את אותן השאלות וקיבלנו את אותן התשובות. פרשנו לפניו את בעית האישה עם פריצת דיסק וביקשנו התייחסות ספציפית. ביקשנו לאשר לה מעבר במונית (נסיעה באמבולנס יקרה פי כמה וכמה) דרך מחסום שבי שומרון, כדי לחסוך ממנה סבל מיותר בנסיעה הארוכה בכבישים משובשים והוצאה בה היא איננה יכולה לעמוד. התשובה היחידה שהשגנו היתה: “אם אאפשר לה לעבור, אז כל חולה ירצה ללכת לרופא בדרך הקצרה, דרך המחסום.”כל חולה, האם אלה לא מקרים הומניטריים? – שאלנו, והתשובה היתה: מקרים הומניטריים הם רק באמבולנסים. ומה עם “סתם חולים”, נכים, סובלים מכאבים, ילדים עם חום גבוה וכדו’? הרי מדובר בסגירת המחסום לאורך חודשים רבים, לא לכמה שעות!את המשך שיחתנו אפשר לסכם במשפט: מי שלא יכול להרשות לעצמו נסיעה באמבולנס, צריך לסבול ולנסוע במונית מסביב מרחק פי כחמישה מהמקורי, ואם גם לנסיעה זאת הוא לא יכול להרשות לעצמו, או שהסבל בדרכים המשובשות קשה מדי עבורו, אז שימשיך לסבול בבית בלי טיפול. אלה ההוראות “מגבוה”.בדרך ממחסום שבי שומרון למחסום ענבתא ראינו את הכבישים המאולתרים דרכם ניסו תושבי כפר נקורא לצאת מכפרם ואת החסימות של צה”ל שסיכלו את ה”מזימה”.מחסום פתעהמחסום הוקם בכביש 57, ליד הפניה לכיוון שבי שומרון. כשעברנו לידו בדרך לבית איבא בשעה 8:35, לא המתינו שם מכוניות. בדרך חזרה בשעה 10:25 ראינו שתי מכוניות בתור לבדיקה.