בית איבא, וחווארה, 13.7.04, אחה”צ משקיפות: תמי ג., נורית ש., עדה ר. אילנה ק. (מדווחת) תקציר: משמרת קשה ארוכה ומתסכלת, בגלל היחס הנוקשה והאטימות, של הצבא, ומשחקי החתול והעכבר בין החיילים והפלסטינים. קרן אור אחת: התערבות מוצלחת שהביאה לשחרור עציר צעיר בעל דרכון ירדני, (ראו לקחים ארגוניים) ותקווה לסילוק חיילים מתעללים ממגע עם פלסטינים. פירוט14:00 בבית איבא בחום הכבד והסביבה המאובקת מצאנו כ- 25 מעוכבים בצד המערבי, כולל שניים חבושים ברגליהם, אחד עם צילומי רנטגן. מפקד המחסום ביורוקרטי, יתר החיילים או אדישים לחלוטין או חשדניים (במיוחד שניים רוסים, שלא מאמינים לפצועים- הם רמאים). מהצד המזרחי לא היו בעיות. בעוד אנו מתחילות לנסות לעזור למעוכבים, הגיעו בריצה שני גברים בגיל העמידה, והפנו את תשומת ליבנו לבודקה העצירים בצידו הימני של המחסום. בפנים ישב אחיינם, צעיר בן 16.5 כפות באזיקים ובעיניים קשורות. אמו ישבה מחוץ למבנה ממררת בבכי . הסיפור: האם תושבת הכפר הסמוך דיר שאראף. בנה עבר לגור לפני -6 שנים עם אביו בירדן. לפני שבועיים הוא עבר בגשר אלנבי עם הדרכון הירדני, וניגש לשכם להוציא תעודת זהות של הרשות (הוא רשום בתעודה של אמו כילד) ונעצר כאשר ניסה להיכנס לשכם כדי לקחת את התעודה. מפקד המחסום טען בפנינו כי הוא מבוקש על ידי השב”כ לחקירה, וכי ההוראות הן להושיבו כפות וקשור עיניים עד שיבואו לקחת אותו. נציג המת”ק (אמיר) לא נראה בשטח. עדה השיגה את ראעד בטלפון וטענה כי על פי החוק אין סמכות לעצור כך בעל דרכון זר. היא גם טענה באוזניו בלהט כי ברור שיש כאן טעות- בן 16 ששוהה בשטח שבועיים לא יכול להיות מבוקש לחקירה על ידי השב”כ.בעוד ראעד מבטיח לבדוק ואמיר מהמת”ק שהופיע פתאום החל גם הוא לשוחח עם גורמים עלומי שם בטלפון, הגיע בשעה 15:10 רכב האמר בסערה, גרר את העציר הכפות לרכב ונסע. האם התעלפה. כל שיכולנו לעשות בשלב זה היה לעזור במים , להרגיע ולתת כרטיס של מוקד להגנת הפרט המבררים פרטים על מקום החזקתם של עצורים. לקחנו את פרטי הטלפון של הדוד כדי לבדוק אחר כך, וזה התגלה כחשוב: כחלוף כ- 30 דקות, הגיע שוב ההאמר בסערה, ופלט מתוכו, הפלא ופלא את “המבוקש” הירדני. בעודנו עצור וכפות הוא הוכנס לבודקה, כי “צריך מישהו לבוא לחקור אותו ואת המסמכים שלו במקום”. בלחץ שלנו הצליח אמיר לשכנע את מפקד המחסום שמותר להוריד את הפלנלית. מייד צלצלנו לדוד שיגיע שנית למקום עם הדרכון וחותמת הכניסה החוקית לשטח במעבר אלנבי. עזבנו לחווארה, וכעבור שעה, הדוד צלצל והודיע שהצעיר שוחרר. 16:20 חווארה דרוםתקציר: בטונדת המעוכבים בדרום חשופה לשמש ואין מים. אין מספיק חיילים לאייש את המחסום הגדול והקשה הזה. נתקלנו בשני חיילים מתעללים מילולית ואילולא חצצנו אולי ההתעללות היתה הופכת פיזית (החייל בצפון). מפקד הגזרה סרן י. שצץ בסוף המשמרת הבטיח לקחת את הערותינו בחשבון. פירוטמצאנו תור שלא זז של כ- 28 כלי רכב במחסום. הנהגים טוענים שהם תקועים שם כבר שעתיים. כאשר הגענו לקצה הטור, מצאנו כי רק חייל אחד בודק את הרכב, והמטען (מזוודות וסחורות) שמעבירים הולכי רגל . התור נתקע ומתמשך כי לפי ההוראות החדשות, כל סחורה, וכל מזוודה נפתחת ומפורקת לגורמים. לאחר מכן, כמובן, יש צורך לארוז מחדש. התהליך לוקח אין סוף זמן, ואין די חיילים כדי להעביר את הרכבים, המטענים והמזוודות בקצב סביר. מלבד בודק המטענים היו עוד 3 חיילים, כולל מפקד המחסום, אשר דילג בין עמדת המטענים לבין עמדת הולכי הרגל. בעמדת הולכי הרגל, מצאנו את החייל המתעלל, ת. הוא נהנה מכל רגע שבו יכול היה למתוח עוד קצת את זמנם של המבקשים בצעקות של “ארג’ע לוורא” תוך כדי כיוון הנשק ואיום על הפסקת המעבר עד שהמצטופפים לא יזוזו אל מאחורי תחילת הבטונדות. גברים שמחזיקים ילדים קטנים ובוכיים על ידיהם זוכים על ידו “לדחייה מיוחדת”, כי: גברים בתרבות הערבית לא לוקחים ילד על הידיים באופן נורמלי (זו פחיתות כבוד). במחסום הם מקווים שהילד יהיה במקום אישור מעבר. לכן, אותם הוא דווקא דוחה לסוף. בכלל במהלך המשמרת ת. והחייל שלידו ג’. נהנים להסתלבט ולתת שעורבעברית לפלסטינים, שבניסיון ליצור קומוניקציה עם החיילים אומרים “קצים” במקום “קצין”. מפקד המחסום, א. אינו משתלט על המתעלל, למרות הלחץ שלנו.בשעה 18 שמנו לב כי לא הגיעה אף “תשובה” למעוכבי הצד הדרומי (הגיעו ל-30). בדיקה העלתה כי שמות המעוכבים עוברים את המסלול הביורוקרטי הבא: התעודות נלקחות למחסום הצפוני -והשמות מועברים לחמ”ל הפלוגה,- חמ”ל הגדוד- חמ”ל החטיבה- ורק שם פונים לשב”כ. על מגבלת 3 השעות לא שמעו שם.