בית איבא, יום ג’, 14.12.04, בוקר משקיפות: אלינוער ב’, מיה מ’, איריס ר’, לירונה ר’ (מדווחת) בוקר “שגרתי”. התור מתקדם באופן יעיל למדי, בקצב שאינו מהמהירים שראינו אך גם אינו אטי. א’, נציג המת”ק, וחייל נוסף עומדים מחוץ לעמדת הבידוק ובודקים את הנשים. חיילים בתוכה בודקים את הגברים. טור הנשים זורם כרגיל מהר יותר, זה של הגברים אטי אך מתקדם. נהגי המוניות המעוכבים בסככה. ג’, מפקד המחסום, המוכר לנו כבחור “חיובי” ממשמרות קודמות, אומר לנו שהכול זורם, מבקש אישור שנראה בסדר. עם זאת האווירה קשה. צעקות “אירג’ח אל-אווארה” נשמעות מדי פעם. זקנים מנסים לעקוף את התור במעבר מצד ימין, הולכים בקושי, נשענים על מקל ומטפסים בצעדים כושלים להראות תעודה לחייל בחלון. החייל מקבל כל זקן במבול של צעקות ונזיפות: “מה אתה עושה כאן? למה מפה? לך לסוף התור!” הזקנים ממלמלים, מנסים להתווכח, עייפים. אנחנו מנסות להתערב: “זהו איש זקן, קשה לו לעמוד בתור”. בסיום כל מסכת כזו החייל נותן לזקן לעבור. לאחר כמה פעמים כאלו החייל אומר לנו לפנות למפקד שלו. אנחנו פונות לא’ ולחייל העומד לידו, שנותר אחראי על המחסום לאחר שג’, מפקד המחסום, נעלם מהשטח. הוא אומר לנו לא לדאוג, ובסוף הוא נותן להם לעבור. אנחנו מצביעות על ההשפלה שהם עוברים עד אז, שלא לדבר על עיכוב נוסף של התור. החייל ממלמל משהו על אירוע שקרה אתמול שהוא העילה לכאורה להתנהגות זו: “אף אחד לא מתכוון להשפיל”. אנחנו: “הבעיה היא שאתם לא רואים שזה משפיל, גם אם אין כוונה כזו”. א’ מציע לנו הצעת “ייעול”: “זה בעיה שהם עוברים משם. אם אתן רוצות לעזור, תכוונו את כל הזקנים, נשים עם תינוקות וכו’, לצד הזה של המחסום (משמאל)”. אנחנו מסבירות לו שאנחנו לא יכולות לתפקד ב”תפעול” המחסום ושזו בעיה שצריך לפתור באופן אחר גם כשאנחנו לא שם. בזאת זה מסתכם, א’ (נציג המת”ק) נראה עייף, לא מסוגל ליותר מעבר להצעה הזו עבורנו.אישה מגיעה עם ילד קטן (כבן 3) ובנה בן ה-17, היא מבקשת לעבור ולבקר את בנה הנוסף המאושפז בבית חולים בשכם. החיילים מעכבים את בן ה-17 לבדיקה. היא מסבירה שהוא אינו יכול להגיע לבד לבית החולים מהמחסום, מבקשת לזרז. היא נשארת לחכות לו וכשמבינה שזה ייקח הרבה זמן מתחילה לבכות. בתור עובר בחור צעיר, סטודנט שמכיר את האישה. הוא באצילות רבה נשאר במחסום לחכות במקומה. מסביר לנו שאם הוא היה בסככה היה רוצה שיעשו אותו דבר עבורו. יש לו בחינה בעוד שעה וחצי באוניברסיטה, הוא מוציא ספרים ומנסה ללמוד. אנחנו ממתינות אתו. כששחררו את הבחור איחלנו לסטודנט האדיב בהצלחה בבחינה ונסענו.