בית איבא, יום א’, 6.3.05, אחה”צ צופות: אליכס ו’, עליה ש’, סוזן ל’ (מדווחת)אורחים: אן ש’, זלמן א’ סיכום: “מסע של יום מפרך אל תוך הלילה”. אולי משום שהמשמרת התקיימה מאוחר מן הרגיל, אבל גם הזכירה נושאים מתוך מחזהו של יוג’ין אוניל: התמוטטות התקשורת, אינטראקציות מלאות בדיבורים (של הכובש) סביב הנושא, לא מעיזים לגעת במישרין; ריחוק מהמציאות, שקרים, הכחשה, פנטזיה ובידוד חברתי. מחזה של עצב ישן, של פוטנציאל מבוזבז. ומה שאנו עדות לו חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. 16:20 בצומת ה-T (שמה לא ידוע) של הכביש לדיר שאראף-בית איבא והכביש לקדומים וצומת ג’ית יעצו לנו לבדוק את מחסומי הפתע המטרידים. למרות שנהגי המוניות המתוסכלים בענבתא סיפרו לנו על כשמונים כלי רכב המחכים בתור לבדיקה במשך שעות על גבי שעות, בזמן שאנו מגיעות רק כעשרים כלי רכב מחכים משני צדי הצומת, וקבוצה של ארבעה חיילים (אף אחד לא מכוון רובה כלפינו או כלפי אחר השבוע). השוני בולט: זו צומת T עמוסה שבה לא ראינו מעולם מחסומי פתע. בדרכנו חזרה, 17:35, החיילים עדיין שם, אבל המכונית הפלסטינית שלפנינו אינה נעצרת. אנו מניחות שהמחסום אורז ללילה! 16:30 נעליים וכלי עבודה הצטרפו לפירות, למשקאות החמים והקרים ולחומוס המוצעים למכירה בדרכים המובילות למחסום. אנשים רבים חולפים, מתכוונים להמשיך במסעם הביתה באמצעות אוטובוס או מונית. המחסום עצמו עמוס באנשים החוזרים משכם. “יום קשה”, לדברי החיילים. 16:40 מעוכבים מספר, אחד מהם מבקש מאתנו להעביר את מכשיר החישוב העטוף שלו. סטודנט שלומד אתו נושא דרך הקרוסלות. שני הצעירים משוחררים מעט לאחר הגעתנו, אבל רק אחרי של’, המפקד המילואימניק, נכנס למתחם הנשלט אלקטרונית ומשוחח עמם. כהרגלנו, אנו משוטטות סביב הפילבוקס, וצופות בהמוני האנשים משני צדי הקרוסלות – לא מאוד מסודר, לא במיוחד אטי, וז’, הבודק תעודות, נותן לי את שמו של הקצין הממונה. הקצין מתקרב ומתחיל להטיף לנו שאנחנו מפריעות להם בעבודה. ל’ חוזר על כך שוב ושוב, למרות שאומר לנו שהוא ידבר אתנו כאשר יהיו פחות אנשים. הוא מקיים את הבטחתו, ומה שאנו מקבלות הוא תובנה מעניינת של מה הוא חושב. “אני לא אוהב את מה שאתן (מחסום ווטש) עושות, אבל אני חושב שזה חשוב”. אכן, מנטלית רשמנו לעצמנו שהוא הפך להיות יותר מודע לקיומנו מאז שהגענו. הוא ממשיך לדבר על ה”דילמה” של מילואימניקים כמוהו, ותופס את ההבדל בין חיילים לבין מילואימניקים. “בטח”, הוא אומר, “הם בני שמונה עשרה או תשע עשרה, בלי סבלנות ומלאים בכוח שלהם” (ור’ ההתיחסות לאותו דבר בדו”ח של היום מענבתא).ל’ גם מספר לנו שבשכם “ישנו הריכוז הגדול ביותר של מחבלים” (בשבוע שעבר שמענו שאין רק “מחבל אחד, אלא ארגון שלם” בטול כרם). כך שהמסוקים שאנו רואים ושומעים מעל מישור החוף, ואשר נרגעו אחרי הפגישה והסיכום בשארם א-שיח’ בתחילת פברואר, חזרו “לעבוד” בשטחים הכבושים (אחרי הפיגוע בתל אביב לפני עשרה ימים). על זה לא קוראים בעיתונים. אנחנו שומעות ששלושת אלפים אנשים כבר עברו דרך הקרוסלות משכם אחרי הצהריים, וכי הבוקר נכנסו כאלפיים. במשך השעה שאנחנו שם ההמונים מידלדלים, וכשאנו עוזבות אין כמעט הולכי רגל. אומרים לנו גם שהמחסום נשאר פתוח עד 18:30 – או בסביבות השעה הזו – כיוון שבדרך כלל המקרים ההומניטריים מגיעים למחסום בסביבות 18:00. 17:00 אישה צעירה דוברת אנגלית עם אביה (?) ובעלת דרכון ירדני מספרת לחיילים על בעיות היומיום שלה. “אתמול”, היא מתלוננת, “עיכבו אותי שעתיים, הבוקר היה קל”. ל’ לקח את הדרכון שלה לתוך הפילבוקס. היא חושבת שיהיו בעיות אבל הוא חוזר מיד אתו. היא מתלונת שאם היא אומרת לחייל שעושה בעיות שאחר נתן לה לעבור, התגובה היא תמיד, “אני הבוס, ולא אכפת לי מה השני אמר או עשה”. 17:03 אישה צעירה אחרת, השולטת באנגלית היטב ונושאת ספר לקורס של ה-MBA, שכותרתו “ניהול משאבי אנוש”, שכחה את תעודת הזהות שלה בבית ואינה זוכרת את מספרה. בעלה, רוקח בקלקיליה, עובד ואינו יכול לבוא “להצילה”, אבל הבוקר היא עברה ללא כל בעיה. ועכשו חולפות רק דקות אחדות בטרם ל’ מתיר לה לעבור הביתה. 17:15 נציג של שירותי בריאות או של ציוד רפואי מגיע דרך מסלול בדיקת הרכבים, מוטרד למדי, אל הפילבוקס. הוא מתעקש שהוא לא זקוק לאישור עבור המכונית, וכי הבוקר לא היתה בעיה ביציאה משכם. כעת זה סיפור אחר. מכוניתו, תא המטען ומכסה המנוע, נפתחים לרווחה, מוחנית בצד הכביש. שוטרת צבאית לוקחת כלב קשור ברצועה המדלג לתוך תא המטען, אחר כך לתוך גוף המכונית, שם השוטרת כבר משכה החוצה את המושבים. המפקד מביט בהצגה הזאת, שנמשכת כעשר דקות. הצעיר מעשן בצד. לבסוף, כאשר אנחנו עדות להתרחשות אחרת, המכונית יוצאת לדרכה – לא לעבר השקיעה כי אם לעבר החשכה הגוברת.