בית איבא, יום ד’, 16.3.05, אחה”צ משקיפות: שרה פ’, עדנה ק’ ואילת המגבלות המילוליות אינן מאפשרות לתמצת את מה שחזינו בבית איבא.14:40 – הגענו אחרי שליחות אשר בגינה עברנו בג’ובארה. מיכלינה ממשמרת הבוקר דיווחה על משמרת ללא אירועים חריגים.כ-300 מטר לפני המחסום עצמו – ראינו, שמענו ונחנקנו את הבאות: אנדרלמוסיה נוראית של כלי רכב מכל הסוגים והגדלים, הולכי רגל, עשן, אבק ורעש מחריש אוזניים. השארנו את הרכב רחוק ופילסנו דרכנו ברגל.כשישים כלי רכב בהמתנה לכיוון נבלוס, ביניהם מתמרנים מוניות, טרקטורים עם עגלות עמוסות אבנים והולכי רגל. וכמובן הג’יפים הצבאיים המשוריינים הדוהרים במהירויות של נתיבי איילון ובאזעקות צורמניות, מרימים הררי אבק בתוך כל הכאוס. אנשים אשר עברו כרגע במחסום דיווחו על המתנה של שלוש שעות !!! מאות צובאים על הקרוסלות מכיוון נבלוס.עשרים מעוכבים. כשמונה חיילים באזור הבודקה מול שלושה תורים של בדיקה קפדנית ביותר של כל אחת ואחד. הצפיפות והדוחק לפני הקרוסלות ועד סוף הבטונדות לא יתוארו.אסרו עלינו לעמוד מימין לבודקה, שלא לדבר על ללכת שני מטרים לכיוון “שטח A”, כך שלמעשה מעבר למחזה הכללי של מסות של בני אדם, איננו יכולות לדעת מי וכמה נרמסים נחנקים ומתעלפים.ת’, מפקד המחסום, מאיים ומחנך אותנו ולא ניתן לתקשר אתו כלל.15:00 – המעוכבים שוחררו. טלפונים למת”ק. אין מענה מאף אחד למעט א’ יקירנו הנמצא בחווארה ומבטיח שיעשה כמיטב יכולתו, אבל הוא שם והזוועה כאן. עומדות בוהות בסצנה כמו בסרט אימים ולא יכולות לעשות דבר!!!בטפטוף דק נפלטים אנשים בכל הגילים ובכל המצבים עם או בלי ילדים ותינוקות מן הבידוק וכושלים לדרכם המומים ומותשים.15:05 – שני סבלים מבקשים את התערבותנו לאחר שת’ אסר עליהם לעבוד. במצב הנוכחי – לבכות או לצחוק?א’ המת”ק (אינו זהה לא’ שנזכר לפני כן) מתפקד כקלגס מחסומים סטנדרטי, ואינו משתף עמנו פעולה. ניכר שגם הוא משקשק מת’, ואינני מאשימה אותו…15:15 – הצלחנו להגיע אל ש’ (סמח”ט???) בחטיבה. הבטיח לטפל, הבטחתי שאחזור אליו.15:40 – “משלחת” מעוכבים חדשה: 14 איש. ביניהם שתי נשים ושני מבוגרים, השאר צעירים, “זלגו” מקוצ’ין. ניכר בהם שידעו מראש את הסיכון והם מקבלים את עיכובם בהשלמה.15:55 – 14 המעוכבים מוצאים מן המכלאה, ונשלחים לסוף ה”תור” בלא לקבל את תעודותיהם.15:58 – יש אלוהים! (או שמא – יש סמח”ט???) נפסקות כל הבדיקות ונהרות אדם זורמים ללא כל בדיקה. במשך כעשר דקות עברו במחסום – אין שום דרך להעריך, 400? 500? 1000? לפני דקה היו כולם “פצצות מתקתקות” ופתאום הפכו עורם לגברים, נשים, ילדים, תינוקות, סטודנטים, סטודנטיות, זקנים וזקנות החוזרים הביתה.אישה צעירה אומרת לי, כשהיא מנסה בכל כוחה להתגבר על סערת רוחה: “מתנהגים אלינו כמו אל חיות! אנחנו לא חיות! אנחנו בני אדם! איך אפשר להתנהג כך?” מספרת שאיבדה הריון אחד ועכשיו היא בתחילתו של השני ואם תאבד גם אותו מי יחזיר לה? ומי ישלם על כך? אני בוהה בה כשעיני דומעות ולא מוצאת מילים… מנסה לבטא את הזדהותי, חווה את השפלתה, צערה וכעסה ויודעת שגם לי חלק באשמה! אינני יכולה לרחוץ בניקיון כפיים. מה אנו עושות כאן? הלוא בשביל האנשים המעונים האלה איננו אלה נציגות המענים. אמנם בלי נשק ובלי אירג’ה להאוורה ויאללה רוחו, אבל אזרחיות בנות חורין במדינה שמעוללת את הפשעים האלה. מה אני יכולה להגיד לאישה הזאת שיכלה בשקט להיות בתי ובבטנה – נכדתי? ואם אין לי מה להגיד, מה אני עושה כאן? האם לא עדיף להישאר בבית, לקרוא ספר טוב ולומר: “לא ידענו, לא יכולנו לדעת. הסתירו מאתנו…”?בזמן ה”הקלה” שאלתי כשמונה אנשים כמה זמן עבר מאז שהגיעו למחסום ועד שעברו. התשובות נעו בין שעתיים וחצי לשעה! ולא רק סטודנטיות/ים ואנשים צעירים ובריאים. כל סוגי, מיני, וגילי העוברים. בכיוון ההפוך יש זרימה תמידית אבל לא מצטברים תורים. רוב הזמן אנשים נבדקים על ידי שוטרת צבאית בתוך הבודקה.16:15 – ה”הקלות” נגמרו! ת’ ועוד שלושה חיילים מתפנים ועולים במדרגות הבטון לכיוון המבנה עם שלט מאיר עיניים: “תחנה הומניטרית”. לא לפני שהוא מודיע לנו שאסור לנו לעמוד על המדרגות הללו… למה? לא שאלתי וחזרנו לעמוד מיד, כי זה המקום היחיד ממנו ניתן לתצפת על קטע המחסום שמעבר לקרוסלות.16:18 – עכשיו יש “רק” כחמישים איש לפני הקרוסלות, וכל הזמן ממשיכים להגיע עוד. הבדיקה מתבצעת כנראה במהירות יחסית, כי למרות שכל הזמן מגיעים גלים של אנשים לא מצטברות מסות אדירות כמקודם.מפקד המחסום התחלף, והחדש נוקט גישה “הומנית” יותר מקודמו.א’ מנהל ויכוח עם זוג צעיר + שני פעוטות היושבים בתוך עגלת סופרמרקט, המבקשים לעבור מימין לקרוסלות. ניסיוני להתערב מזכה אותי בהטפה והמשפחה נשלחת לסוף התור. כשאני, ברוב חוצפתי מנסה בכל זאת להציע תור “הומניטרי” – אני מאויימת בסילוק ומתבקשת לא ללמד אותו את עבודתו.מיד אחר כך נעלם גם הוא במעלה המדרגות ל”מרכז הומניטרי” ויותר לא נראה בשטח. וטוב שכך.שני נערים, צעירה וילד עם תיק בית ספר מוכנסים למכלאה. אחד הנערים, הצעירה והילד, דוברים אנגלית. הם אחים, הגיעו מכיוון קוצ’ין… הילד, “דובר” המשפחה, מתוק להפליא נראה כבן 10, עונה לשאלתי שהוא בן 14. 16:25 – כמאה בתור. עוברים מהר יחסית. אנחנו כל הזמן בקשר עם נעמי, אשר מנחה אותי בשלט רחוק. עוד ניסיונות להגיע לש’, ללא הצלחה.16:45 – שלושה צעירים + שתי צעירות מעוכבים.16:50 – שני נערים מובאים לסככה, מלווים בגבר ובשתי נשים. צעירים אחרים נשארים מחוץ לסככה. מסתבר שהללו הורדו מאוטובוס של חינוך מיוחד שיצא בבוקר דרך המחסום הזה לכיוון קלקיליה ולא נבדק כלל ואילו עכשיו, בדרך חזרה, עלו חיילים אל האוטובוס המלא בילדים, כולל תינוקות, והחליטו לעצור את השניים! מאחר ולא הצלחנו לעשות דבר (“אין עם מי לדבר!”) וכל האוטובוס עמד וחיכה כארבעים דקות, הצענו למורים שיסעו והמעוכבים יגיעו מאוחר יותר. הם לא הסכימו בשום אופן והסבירו לנו על מצבם המיוחד של הנערים המעוכבים ושהם אחראים להחזיר את כולם הביתה.17:00 – עדנה הצליחה ל”הגיע” לראאד! הבטיח להתערב ולתגבר. אני הצלחתי להגיע לש’. 17:15 – שלושה מג”בניקים רעננים ונמרצים צצים פתאום מסיבה לא ברורה ונעלמים אחרי חמש דקות כלעומת שבאו.17:30 – כל המעוכבים שוחררו, ואין תורים. תנועה דלילה לשני הכיוונים ומעבר מהיר, ואנו מחליטות להתחפף מן המקום… ואז מופיע בחור שמסתבר שלפני כשעה ורבע נלקחה תעודת הזהות שלו בידי ת’ משום שהבסטה שלו עמדה כמה סנטימטרים מעבר למה שהיא אמורה לעמוד… בחור חרוץ, ת’ הזה! לא נח לרגע. כשהוא לא במחסום עצמו, הוא מתפקד בתור משטרת התנועה, פקח עירוני ועוד כהנה וכהנה… לקחנו את מספר הטלפון שלו, השארנו לו את שלנו, והתחלנו להתקדם. במעבר לקוצ’ין ראתה עדנה נציג מת”ק. חזרנו לחפש את הרוכל והוא איננו. השארנו למת”ק את הטלפון שלו.17:40 – 28 כלי רכב ממתינים ממערב למזרח. הנהגים הראשונים בתור דיווחו על שעה וחצי של המתנהטלפון לנבואני, המת”ק האחראי לרישיונות ולהיתרים של כלי רכב. הוא בבית אמנם אבל ישתדל בכל זאת להזיז דברים.בדרך הביתה התקשרנו שוב לרוכל והוא אמר שהוא עדיין ממתין. ב-21:10 אמר שהלך הביתה ללא התעודה ויחזור בבוקר.