בית איבא, יום ב’, 6.9.04, אחה”צ משקיפות: רות ק’, מקי ש’, קרין ל’, רוני כ’ וענת ד’ (מדווחת) את הנצפה במחסום בית איבא אפשר לסכם בבלבול, אינפנטיליות ואוזלת יד. התנועה במחסום ערה, עד כ-30 מעוכבים תחת הסככה והחיילים אינם מסוגלים להשתלט על הנעשה. 15:45 – טור משאיות משתרך באטיות משוועת. החיילים בודקים לסירוגין את הרכבים המגיעים מכיוון כפר קוצ’ין ואת הנכנסים לשכם. בהגיענו נמצאים כ-15 איש בסככת המעוכבים. אחד מהם, בעל תעודת זהות כחולה, מעוכב כארבע שעות. החיילים טוענים שהוא בבדיקת המשטרה. התנועה במחסום זורמת, בעיקר בזכות חיילת שעושה את עבודתה ביעילות. החייל א’, שמחליף את מפקד המחסום, מקבל את פנינו בנועם שאחר כך מובן כאדישות כרונית כלפי הנעשה במחסום.כשמתקבלות התשובות מהחמ”ל בעניין המעוכבים הוא מתמהמה בחלוקת תעודות הזהות שלהם ולעיני המעוכבים הן מועברות מחייל לחייל. המעוכבים קמים, מתכוננים לקבלת התעודות, ואז מורים להם החיילים לשבת. כמו חיות מאולפות בזירת הקרקס הם חוזרים למקומותיהם, דרוכים לשמוע את שמם. בעת הקראת השמות מוצא א’ כי יש בידיו דרכון ירדני שאין לו דורש וְתיק שנזנח בסככת המעוכבים. הנינוחות והסדר שמצאנו בהגיענו למחסום מופרעים על ידי הבלבול שמייצרים הממצאים האחרונים, ואליו נוספות צעקות ה”עירג’ה לאוורה” כשמתחיל להיווצר עומס במעברים. למקום מגיעים קצין בדרגת סגן וקצין בדרגת סג”מ (מפקד המחסום) עם שני חיילים נוספים. בין החיילים מתנהל לכאורה דיון בעניין הדרכון והתיק הלא מזוהים, אלא שבעצם כל אחד מהם עסוק בטלפונים ובהתבדחויות זה עם זה. החיילת הבודקת עזבה את מקומה ומשני עברי המחסום מצטופפים עוד ועוד אנשים. מסת האנשים היוצאים משכם נלחצת אל הברזלים. אין חלוקה בין מסלולים לזקנים, צעירים ונשים. החיילים נלחצים, אי הסדר ואוזלת ידם של הקצינים מתעצמים. בתוך המהומה אנחנו מנסות לתווך בין המקרים החריגים לחיילים, ומבקשות מהמפקד לייעל את ניתוב האנשים בחלוקה למסלולים. הוא מגמגם לנו את תשובותיו באדישות.17:45 – מרבית המעוכבים לא שוחררו. החיילים טוענים שיצרו קשר עם החמ”ל ואין תשובות לגביהם (גם לא כעבור שלוש שעות). אנחנו עוזבות את המחסום בתחושה קשה.