בית איבא, יום א’, 16.10.05, אחה”צ צופות: לי ד’, עליה ש’, סוזן ל’ (מדווחת) המשמרת של היום (ראה דיווחי ארתאח, ג’ובארה) משופעת בילדים או בהתנהגות ילדותית ובאגדות. אולי ניתן לקרוא את הדו”ח הזה כאגדה – סיפור מעניין אך בלתי סביר שנכתב או מסופר לילדים בעולם שלעתים קרובות נראה בלתי מציאותי, ארץ של לעולם לא. כמו באגדה, המשמרת של היום עסקה בשורה של מוטיבים ואפיזודות. כמו בהרבה אגדות, גם אם הנטייה בגרסאות המודרניות היא לסיים את האגדה עם סוף טוב, כאן לסיפור יש לרוב סוף עצוב.16:15 מזג האוויר קריר ואביך במקום חם ואביך.יש שורה ארוכה של כלי רכב, 20-15, המנסים להיכנס לשכם. הבדיקה יעילה, כך ש-40 דקות לאחר מכן אין יותר תנועה בכלל (החלק האחרון של היום, לקראת סוף צום הרמדאן).אין אף מעוכב.שלט בערבית בנקודת הביקורת המרכזית מכריז שנקודת הבקורת פתוחה עד 20:00. חייל במצב רוח טוב בתוך התא מחייך לכולם ומאחל לפלסטינים נסיעה טובה ומהירה הביתה, על מנת שיוכלו לשבור את הצום (זהו אותו חייל שהציע בשבוע שעבר לצרף כרטיס ברכה של מחסום ווטש לתעודות הזהות).בפעם הראשונה לאחר זמן רב או’, נציג המת”ק, נמצא כאן במקום בחווארה, וזאת עוד לאחר השעה 16:00, השעה שהקולגות שלו בדרך כלל כבר עוזבים. הוא פותר בעיות בנקודת הביקורת של המכוניות כשהוא דוחק בארבעת החיילים לפתוח מסלול נוסף על מנת לזרז את התנועה. את האמבולנסים מעבירים במהירות ואת אחד האמבולנסים שמפעיל סירנה מעבירים בהינף יד בלבד.16:45 רק כדי להשלים את אגדת הילדים, את הנהג של משאית גדולה ומכוסה רק שואלים מה יש לו והנהג משיב “במבה” ועובר את הביקורת.17:05 המחסום נטוש. אין יוצא ואין בא לשכם וכשאנחנו עוזבות את המחסום אנחנו פוגשות את בעל הדוכן החביב שלנו בדרכו לארוחת האיפטאר שמסמנת את סוף הצום. הדוכנים סגורים, אין איש מסביב מלבד שתי מוניות.הכול שקט ונראה רגוע, אבל האוויר המאובק חופן בחובו איום. האם יש סוף טוב לאגדה זו?