בית איבא, שבת, 9.10.04, אחה”צ משקיפות: רות פ’, דליה ר’, תמי פ’ (מדווחת) 13:10 – במקום שגרה עניינית, תנועת האנשים ערה ואין כמעט תור. שלוש עמדות של חיילים בודקות את הנכנסים והיוצאים ביעילות ויחסית במהירות. מדי פעם נשלח צעיר לסככת המעוכבים.המפקד מסביר לנו פנים, מציין שבמשך חודש וחצי שהוא במקום נתפסו שתי נשים מתאבדות. הוא גם מציין שעבר הכשרה מיוחדת, אם כי קצרה, לעבודה במחסום, והוא מרוצה מהאופן שבו הוא מנוהל: ביעילות ובשקט, וללא התלהמות.בסככה כ-15 מעוכבים, מהם שלושה נהגי מוניות שהתלוננו בפנינו על כך שהם במקום כבר שש שעות. מפקד המחסום טוען שלא כך. הנהגים שם רק כשעתיים, והם אלה שגוזלים את פרנסת יתר נהגי המוניות העומדים כדין ומחכים לנוסעים בהמשך הדרך. “הנהגים יודעים מה הם עושים והם מנסים בכל זאת”. הוא מצדו היה מוכן להעניש אותם למעלה מארבע השעות המותרות.אחר המעוכבים עם גבס ברגל וניכר שהוא סובל. ביקשנו ונדנדנו והחיילים התקשרו (יותר מפעם אחת לבקשתנו) ובקשו לזרז את הבדיקה שלו על מנת לשחררו. לא נשארנו לראות אם אכן שוחרר.בחור שטוען כי הוא סטודנט, וכי איבד את תעודת הסטודנט שלו ולכן לא אפשרו לו להיכנס לשכם מבקש את התערבותנו. לא יכולנו לעזור לו.הרגשנו כמעט מיותרות, אנחנו מבינות את חשיבות עמידתנו במחסום ובכל זאת מתוסכלות מחמת חוסר המעש.