בית איבא, יום שני, 06.03.06, אחה”צמשקיפות: יונה א’, ציונה ש’ (מדווחת)color=red>תקציר: במחסום הולכי הרגל אנחנו נתקלים במפקד המחסום ח., התגלמות הרשע והיהירות. בתוך כמה דקות הוא ממלא את המכלאה באנשים מכל הגילאים, אותם הוא מעניש בעיכוב של שעות בדרך כלל ללא כל התגרות מצידם. בגלל מלה שאמרו ולא מצא חן בעיניו. בגלל ניסיון לעבור מהצד כדי להספיק להגיע לאוטובוס או סתם מראה חשוד. גם אנשים שקרוב לוודאי מבוגרים מהוריו זוכים לאותו יחס. כל הזמן עם רובה שלוף מכוון בלפי אנשים. לפעמים לקרוסלות, לפעמים למכלאה ולפעמים אלינו. והכול עם חיוך שאומר “שימו לב אני כל יכול כאן.” חלק מפיקודיו מחקים את התנהגותו.15:30 – טור ארוך של משאיות בכניסה לשכם. קבוצה של 6 חילים עוברת במעבר הולכי הרגל ברובים שלופים. בדיקת הרכבים מתנהלת במהירות. במחסום הולכי הרגל 7 מעוכבים. בכניסה לשכם אנשים עוברים ללא בדיקה. אולם ביציאה משכם כמאה איש צובאים על הקרוסלות. לאחר שיונה מפנה את תשומת ליבו של ב. מהמת”ק לעובדה שרק קרוסלה אחת פתוחה, הוא מבקש להפעיל עוד אחת. 15:45 – סטודנט צעיר עובר ומנסה להסביר למפקד המחסום ח. כי הוא רוצה להספיק לאוטובוס. בתגובה הוא דוחף אותו למכלאה, כששני חיילים נוספים מסייעים בדחיפות באלימות. המחברות של הבחור נופלות ומתעופפות מסביב למכלאה, והוא מקבל צעקות בנסיונו לצאת ולאסוף אותן. לחלק מן המעוכבים מוחזרות התעודות. אך בתוספת: “רוח לאל נבלוס”. 16:00 – בינתיים המכלאה מתמלאת אנשים מכל הגילים. מפקד המחסום ח. מכניס אותם בסיטונות, בטירוף. כל מי שמעז לומר משהו, או סתם לא מוצא חן בעיניו. סטודנטים כמו אנשים מבוגרים בני 50 ומעלה. 15 איש כבר מסתופפים במכלאה. בחורה צעירה זולגת מחוץ לתור. ח. עצמו רץ אחריה ברובה שלוף ומוביל אותה למכלאה. עכשיו כלואים שם 15 גברים ובחורה אחת. 16:15 – אחד המעוכבים מבקש ללכת לשירותים. הוא אומר בקול רם, אך איש אינו שומע לו. אני ניגשת לח. ואומרת לו: “יש מי שרוצה ללכת לשירותים.” התשובה: “שיזדיין מהלחץ” הבחור פונה לחייל אחר, שיתן לו ללכת לשירותים. החייל דוחף אותו באלימות:”לך פנימה” (למכלאה). לשאלתי מדוע הוא מתנהג אליו כך, התשובה: “אל תתערבי לי בעניינים”. אם ובתה הגרות בענבתא יוצאות משכם הביתה. ח. נותן לאם לעבור. את הבת הוא מחזיר לצאת דרך עין אל בידאן. בחור צעיר יוצא מהמחסום ומספר שהיה תקוע חצי שעה בתוך הקרוסלה, צעק, ואיש לא שמע את צעקותיו לעזרה. מפעם לפעם עוברים לידנו פלסטינאים עוצרים ואומרים דברים. אחד שואל באנגלית אם הוא יכול להגיד לנו משהו בצורה כנה. אם נוכל לסבול את הביקורת. אנחנו מבקשות לשמוע מה שיש לו לומר והוא אומר: “אני לא חושב שאיזו אומה הייתה שורדת כזאת אכזריות” הדברים נאמרו בכאב איום ולמרות שכל אחת מאיתנו פרשה את דבריו באופן שונה הרגשנו בושה וכאב על אוזלת ידינו לעשות משהו כדי לשנות את המצב הבלתי נסבל הזה. אנו מנסות להתקשר למת”ק. אצל נ’ אין תשובה. במשרדו של ב’ עונה לי חייל ומבטיח להעביר את המידע לב’, אולם דבר לא משתנה. כעבור כ-40 דקות הטלפון אצל ב’ כבר אינו פועל. 16:40 – הבחורה משוחררת מן המכלאה, אך מוחזרת לשכם. כך גם בחור נוסף שעוכב לענישה במשך למעלה משעה. 16:55 – עכשיו 16 איש מעוכבים במכלאה כבר כשעה וחצי. הם אפילו לא יודעים מדוע. הזעם גדל והולך. ואנחנו חסרות אונים. לא יכולות לעשות דבר מלבד נשיכת השפתיים ותיעוד. הזעם של הכלואים במכלאה נשפך עלינו. אם אתן לא יכולות לעשות כלום – מה אתן עושות פה? לכו הביתה.” 17:00 – מספר אנשים התחננו שנעזור לסטודנטיות צעירות שלומדות בשכם וגרותבענבתא, בבית ליד ובנקורה רוצות לחזור הביתה ומאלצים אותן לחזור דרך אלבידן. סיפור של שעתיים ושלושים שקל, במקום 10 דקות ושלושה שקלים. בבוקרנותנים להן לעבור ובערב מטרטרים אותן.בהמשך אנו פוגשות קבוצת סטודנטים, שניסו לעקוף דרך הגבעות, כדי לחסוך את הכסף והזמן שנדרשים כדי לצאת דרך עין אל בידאן.. מחר יש להם בחינה ורצו להגיע מהר הביתה. עכשיו הם בדרך חזרה למחסום. ללמוד לבחינה כבר לא יוכלו. אנו עוזבות בתחושה שהשארנו מאחורינו את בית היוצר לטרור מיסודו של סג”מ ח.