בית איבא, יום ה’, 14.10.04, אחה”צ משקיפות: רותי ה’, שושנה ז’, רוני ק’ (מדווחת) 15:30 – במחסום הצדדי, בכיוון הכפר קוצ’ין, תור של כ-10 בני אדם העוברים במהירות. החיילים המופקדים על מחסום זה משגיחים גם על טור המכוניות הדליל הנכנס לבית איבא. כשהגענו, נקלענו לתוך עימות, שלמעשה כבר הסתיים, בין נהג רכב מסחרי למפקד המחסום ד’, ששילח אותו בחזרה על עקבותיו. שאלנו את ד’ מה קרה, והנהג, שהיה רגוז מאוד, ראה אותנו משוחחים, החנה את רכבו וחזר.הנה מה שאמר ד’ לנהג ולנו: האיש אינו מופיע ברשימת החברות המסחריות המורשות להכניס כלי רכב לבית איבא ולכן נדחה, שכן מסתבר שרק חברות המגיעות להסכם עם הצבא מורשות לעשות זאת. ומה יעשה האיש, שיש לו מפעל קטן לסוכריות, ממש מעבר למחסום בית איבא? שילך למת”ק חווארה, שם יוציא אישור כזה. לא עזרה העובדה הפשוטה שהאיש גר במרחק קצר מן המחסום ובוודאי מוכר, גם לא העובדה שסיכוייו של האיש להגיע לחווארה ולהוציא שם איזשהו אישור, במיוחד בשעה כזו, לכל היותר קלושים. ד’ לא זז מדעתו – החלטה היא החלטה. האיש חזר אל הרכב, בדרך לחווארה או למקום אחר.על גב המכונית, עכשיו ראינו, עדיין היה מודבק הסטיקר, “שלום, חבר”.15:45 – במחסום הראשי תנועה דלילה יחסית של בני אדם, אך לא כך בסככת המעוכבים, בה מצטופפים כ-25 מעוכבים. האווירה כאן לחוצה בבירור, אולי בגלל הרמדאן שמתחיל למחרת, כפי שאומרים האנשים, ואחד מהם אף מטיח: מדוע כל המחסומים פה? אנחנו לא באים לישראל, אז למה מחזיקים אותנו אותנו כאן, בכל המחסומים האלה?מפקד המחסום ד’ משגיח לעתים לבדו על כל אזור היוצאים, על סככת המעוכבים, ולמעשה על הכול. כרגיל, כמה מעוכבים ממהרים ליצור אתנו קשר, ובראשם האיש ששאל את השאלה הרטורית. האיש נראה כל הזמן על סף התפרצות, ויש לו סיבה: הוא בדרכו לבקר את תינוקו בבית החולים רפידיה, והנה הוא מעוכב כאן, לדבריו, כבר כשלוש שעות. (הערכות הזמן השונות לא באמת משנות.) נראה שרק נוכחותנו כאן מונעת עימות. אנחנו משוחחות אתו, ועם המפקד, כל הזמן, ובסופו של דבר הוא ישוחרר בהקדם. עוד במעוכבים שממהרים לתקשר אתנו: איש שחוזר מביקור אצל אביו המאושפז ברפידיה, ומחכה כבר שעה וחצי; איש צעיר תושב טול כרם, בדרכו חזרה מבדיקה חודשית (האיש סובל מבעיות כבד), שעבר בבוקר ללא עיכובים אך כעת הוא מעוכב; פועל מן הכפר סארה, שעובר במחסום מדי יום, אך מחכה כאן בבגדי עבודה כשלוש שעות. הוא מספר שהובא אל הסככה מן המחסום הצדדי (הדרך לקוצ’ין ולסארה). במיוחד מקומם לראות תלמיד תיכון שקט, שעובר במחסום כל יום בדרך מביתו באחד הכפרים לבית הספר בשכם. על מחאתנו בעניינו אומר המפקד ד’, שמאוחר מדי – תעודתו כבר נלקחה ופרטיו הועברו.16:10 – קבוצת חיילים מבצעת תרגולת עם רובים ביד ממש ליד המחסום, לא רחוק מסככת המעוכבים.16:20 – ד’ יוצא ובידיו צרור תעודות. הוא מזמין אליו לתשאול אישי כל אחד מן האנשים שבשמם הוא קורא. אנחנו עומדות ממש לידו ומקשיבות – יחסו אלינו לא מנוכר.בין המשוחררים תלמיד התיכון וגם, לשמחתנו, האיש שהיה על סף עימות עם המפקד וחששנו שהדבר יפגע בו. בשלב מסוים עברו במחסום הוריו, שהיו אמורים ללוות אותו בביקור ברפידיה. אמו המתינה לו עם שושנה ורותי בצד. לא שוחרר אחמד, איש טול כרם, וגם לא הפועל מסארה, מסיבות שאינן מובנות. (הרי לכל המעוכבים לא היה תסריך, זה המכנה המשותף; האם התקבלה אינפורמציה ספציפית לגבי כל אחד?)16:40 – הסככה שוב מלאה ויש בה כ-30 מעוכבים. אנחנו מתקשרות לראאד מן המת”ק. אין תשובה, אנחנו משאירות הודעה.17:00 – אנחנו מתארגנות לנסיעה לחווארה, כדי לפגוש שם את הקבוצה שאתה נחזור הביתה. מעיק לעזוב כך, כשבסככה כל כך הרבה מעוכבים וכשעוד מעט תתחיל לרדת החשכה. זאת ועוד, יש מעוכבים שצריכים לעשות דרך ארוכה לבתיהם. את הדברים האלה בדיוק, כולל חוסר הטעם, אמרנו לד’, שהבטיח להתחשב.וכך אומנם היה, לפחות במידת מה, אנחנו יודעות, כי בדרך חזרה התקשרנו לאחמד, והוא כבר ענה לנו מביתו בטול כרם.