בית איבא, יום ג’, 19.10.04, בוקר צופות: מיה מ’, סוזן ל’, רותי כ’, לירונה, אלינוער (מדווחת) בכביש לארתאח הוצב שלט אין כניסה. ב-6:15 נסעתי בכביש הגישה החדש לשער, אבל אין אפשרות לחנות שם, הכביש צר מאוד וברחתי לפני שאיחסם במשאיות גב-אל-גב.בג’ובארה מפקד המחסום מסרב להניח לנו לחנות ליד אבו חאתם, שסגור ממילא בגלל הרמדאן. אין שם איש. החלטנו שאין טעם להתווכח הפעם, ונסענו היישר לבית איבא. בית איבא התור בצד הכניסה לשכם אינסופי, והמחסום מאויש רק בשני חיילים. בשיחה עם המת”ק הובטח שהנציג בדרך. הנציג הוא א’, שאולי יש לו רצון טוב אבל אין לו שום השפעה על ההתנהלות הנוקשה במחסום. במשך הבוקר הצטרפו לשני החיילים שניים נוספים, שנעלמו מפעם לפעם. חייל אחד, בתוך ה”בודקה”, בילה את הבוקר בשיחות בקשר, כך שהכול הלך לאט-לאט-לאט.ההתנהלות, כאמור, נוקשה. המפקד, ח’, אינו מוכן לסטות מן הפקודות כהוא זה ולהפעיל שיקול דעת. למעשה, השפה המזלזלת (יאללה אימשי, יאללה יא בנאת, אוסקוט, וכו’), כמו גם שפת הגוף המבטלת, אינה שונה מהשפה שהחיילים משוחחים בה זה עם זה. היום היו שם ריבים וצריחות מבישים. נהג מונית שרכבו נשבר לגמרי מלפנים אינו מורשה להיכנס לשכם לתקן אותו. יש בידו אישור כניסה למונית “בזמן כתר” אבל זה לא מספק את המפקד. המוקד ההומניטרי הבטיח לברר ולטפל, אבל עד שזה קרה, אם בכלל, הנהג נעלם.חולה כליות מדיר שאראף, עם הפניה מרופא לבית החולים רפידיה, אינו מורשה להיכנס. לדליה ב’, שצלצלנו אליה, החיילים אומרים ש”המכתב חשוד”. אין נייר שלא חשוד היום, ואכן יש זיופים, אבל זה מתנקם בכולם. החולה נכנס בסופו של דבר, כעבור שעות, כמו שקורה לעתים קרובות, בזכותנו – ואולי להפך, למרות התערבותנו. למדנו שלפעמים כדאי להיות ראש קטן, לזוז הצדה וכו’. קוראים לזה שגרה.