בית איבא, יום ה’, 4.11.04, אחה”צ משקיפות: שלווה כ’, רוני ק’ (מדווחת) 14:30-16:00 14:30 – צד הנכנסים לכיוון שכם, כמעט ריק. מן העבר השני, זרם קבוע של עשרות בני אדם בכל מהלך המשמרת. המפקד י’ קידם אותנו בהערה סרקסטית כשהגענו, אך בהמשך שוחח איתנו מדי פעם והתנהג בצורה סבירה. לידו נוכח במקום כל העת א’, נציג המת”ק. א’ היה קשוב לנו, ניסה לפעול בדרך שקטה, אך השפעתו הייתה מוגבלת מעצם הגדרתו כ”יועץ”. בסככת המעוכבים היו כשבעה אנשים כשהגענו, ובהם תושב טול כרם שעוכב למרות שברשותו היו כרטיס מגנטי ותסריך, סטודנט לווטרינריה בשלוחת א-נג’ח בטול כרם, שהיה בדרכו חזרה לביתו בשכם, ופועל מקוצ’ין שעוכב בדרכו הביתה מעבודתו בשכם. להערכתם הם חיכו כבר כשלוש שעות כשהגענו. החיילים העריכו כי הם שם פחות משעה. כל השלושה ועוד שוחררו לאחר כ-50 דקות, אך אחרים תפסו את מקומם.15:20 – שתי סטודנטיות בדרכן הביתה לאחד הכפרים בסביבה מגיעות לעמדת הבידוק ומסורבות. מפקד המחסום י’ אומר לנו שאין מה לעשות, זוהי הוראה חדשה ולפיה נכון לפחות לשלושת הימים הבאים שום סטודנט אינו מורשה לצאת משכם דרך מחסום בית איבא. מחאותינו (איפה אמורות הבחורות הצעירות הללו לישון, וכו’) אינן עוזרות, אך לאחר זמן קצר הן בכל זאת עוברות כ”סתם” בחורות, לא סטודנטיות. כ-10 דקות לאחר מכן מופיעות עוד שתי סטודנטיות והסיפור חוזר על עצמו. הפעם אנחנו מתקשרות לראעד מן המת”ק ומוחות. הוא מנסה להסביר משהו, אך הקליטה גרועה ואיננו שומעות. כשאנחנו חוזרות, הבחורות אינן. מאוחר יותר מסתבר שעברו הודות לחיילת שלא ראינו (אולי ישבה בבודקה הסגורה).15:55 – שיחה מחברותינו בחווארה, המדווחות שהמצב שם בכי רע. אנחנו מחליטות להקדים את נסיעתנו לשם, אלא שבדרך עוצרים אותנו שלושה נהגי מוניות שמכוניותיהם הוחרמו כי “עברו את הקו”. הנהגים מראים לנו את המוניות החונות בשטח הריק שמימין למחסום. המפתחות נלקחו. אנחנו רושמות את הפרטים, מתקשרות לדליה מ’ מאגף התנועה של המשטרה, ומשאירות לה הודעה.כעבור כ-40 דקות אנחנו מגיעות לחווארה ושם רואות כיצד ראעד, במו ידיו, מסדיר את העניינים תוך זמן קצר: התורים מתפנים, מעוכבים משתחררים – כל זה בפעולת יחיד. כשהוא מסיים אנחנו קושרות אתו שיחה. אז זה מה שקרה:1. לדבריו, מוקדם באותו יום הוא נתן הוראה לאפשר מעבר סטודנטים לבתיהם אל מעבר למחסום בית איבא.2. לבקשתנו הוא התקשר למחסום בית איבא כדי לברר מה קורה עם המוניות. הנהגים עדיין הסתובבו שם, החיילים הבטיחו “לבדוק”. השארנו את העניין בידיו, בתקווה שיגיע לסיום מהיר.צה”ל ולעיתונאים ככרמלה מנשה. לקח נוסף – להצטייד במצלמה.