בית איבא, יום ה’, 11.11.04, אחה”צ במחסום: רחלי ב”א, הורית פ’, לי א, חנה כ’ (מדווחת) הגענו למחסום ב-13:40. המראה והקולות בשיאם: עומס רב וצעקות. מאות אנשים דחוסים במכלאת-הענק-המטפטפת מכיוון שכם. מעט יותר – בכיוון ההפוך. צעיר מבקש להגיע לבית החולים בשכם משום שאשתו ההרה מנותחת וזקוקה לארבע מנות דם. הוא אינו מורשה לעבור. המפקד נשאל: “מה יעזור לו”? התשובה החמקנית: “לא יודע”. אחרי שאלות חוזרות ונשנות הוא פלט ביובש: “תשיגו אישור מחווארה”. בסופו של דבר, הצעיר עבר. החיילים – בהפסקת פטפוט ארוכה ואדישה. לאחר שהפסקת הפטפוט מסתיימת ומגיעה חיילת יעילה, המוני הנשים זוכות לעבור במהירות. בצד נמצאת הסככה הקטנה למעוכבים כשהיא מתפקעת הרבה מעבר לקיבולת שלה. מקומות ישיבה – יוק. בממוצע מצויים בה כשישים מעוכבים, וזמן ההמתנה עלול להימשך יותר מארבע שעות. צורפו אליה זוג קשישים שנענשו בהשהיה משום ש”זלגו”, כלומר סטו מהתור הרשמי. סדר חייב להיות, ו”מפירי סדר” זוכים לחינוך מחדש של שעות עמידה בצום. מישהו מהסככה מבקש לדבר עם המפקד בעברית – מפקד המחסום מגיב בקול גס רם ונבחני, ומצרף מגע-יד דוחף להמחשה. עיתונאי צעיר שאשתו חולה (יש אישורים) מבקש לקדם את מקומו בתור, משום שהאישה אינה מסוגלת לעמוד זמן כה רב. המפקד מתנגד, המת”ק עוזר. במקרה זה המפקד לא מנע ממנו. במקרים אחרים שהחיילת ביקשה לקדם אנשים בתור או המת”ק ניסה לעזור – המפקד התערב וביטל. מתברר כי לפנינו מפקד המחסום א’ (שאינו קצין) נמוך-מצח, אטום ויהיר, כאשר ההתעללות בחלשים והפגיעה בכבודם של פיקודיו היא פועל יוצא של אישיותו המורכבת. צעיר חולה בליבו מבקש לעבור. המפקד מגיב: “עוד רגע”, מחזיק בידו את את האישור (באנגלית), ממשיך בפטפוט חייכני עם חייליו, ומעיף מבט באישור מדי פעם. הצענו לסייע לו בתרגום האישור, והוא הגיב: “אני רק אטי”. אפיון עצמי מדוייק להפתיע. יש להניח כי צה”ל בודק את מפקדיו בקפידה, והאיטיות הזאת היא תנאי מוקדם לזכות בתפקיד פיקודי במחוזותינו. בינתיים הוא מגלה את כישוריו האינטלקטואלים בתחום ההיגיון: כידוע, תושבי שכם רשאים להיכנס לעירם מדי יום ביומו. סטודנטים הלומדים בשכם – רק פעמיים בשבוע. מהו, אפוא, דינם של סטודנטים שהם גם תושבי שכם? על פי הגיונו המוצק של המפקד – תושבי שכם, בהיותם סטודנטים, איבדו את זכות התושב שלהם והם מנועים מלחזור לביתם עד בוא היום המיועד. כל ניסיון להבהיר לו את טעותו נדון לכישלון. רק טלפונים מסייעים לו להתיר להם לעבור. ברוב המקרים הטלפונים האינסופיים לראעד ולמרכז ההומניטרי (למרות ניסיונם לעזור) אינם מועילים. מן הסככה פונה אלינו “זולג” צעיר רועד מפחד, שטוען כי המפקד איים עליו (בערבית) שיבצע בו “מעשה סדום” (הניסוח היה עממי יותר) בלילה, מפני שנע ממקומו שלא כראוי. חבריו של המפקד טוענים כמובן שהצעיר משקר כמו כל בני עמו. נשארנו עד שהצעיר שוחרר (כמובן בחשכה, עם האחרונים). בינתיים, כמה מעוכבות אילמות התחננו לעבור משום שאינן רואות בלילה. אב לבן בן 14, שניהם עוכבו, ביקש לזרז את המעבר משום שעליו לעבור מחסום נוסף העלול להיסגר.הסככה מלאה ברעבים המחכים להוראות האיטיות מירושלים. בינתיים נכלא גם “מבוקש” מורעב בתא צדדי. המעוכבים דואגים לו בסוף הצום למים. המים אזלו. המעוכבים שוחררו עם חשכה, החל ב-17:00. כאשר עזבנו, ב-17:45, עדיין נותרו שניים מצפים לשחרורם בצד. הסככות התרוקנו. מחר יהיה יום חדש.