הגענו למחסום בשעה 09:00. כבר בדרך נוכחנו כי זרם ההולכים למחסום קטן מזה שעבר לידינו בשבוע שעבר. בנקודת הביקורת הראשונה לא היו תורים, לא בכניסה לגברים ולא בכניסת הנשים והמעבר לעבר המחסום עצמו היה מהיר וחלק. כמו גם בשבוע שעבר ראינו את "מסורבי הגיל" שעמדו בצד וקיוו "לרגע של חסד" שאולי אולי בכל זאת יאפשרו להם להגיע לתפילה. עד שעזבנו הרגע הזה לא הגיע, ולהפך ההקפדה על גיל המעבר הייתה הפעם קפדנית יותר מבשבועות הקודמים. בכניסה למחסום עצמו שינוי גדול. במקום מעבר דרך קרוסלות נפתחו השערים הן לכוון הבניין והן למעבר מסביב לבניין וכתוצאה נמנע לחץ. הפעם נכנסנו אל הבניין עצמו וראינו כי למרות הצורך במעבר דרך המגנומטר  לא היה עיכוב של מעבר לכ-20 דקות. כאשר נוצר לחץ בבניין העבירו את האנשים מסביב ופתחו  עוד נקודת ביקורת. 

 מעניין היה לעקוב אחרי נערים בגיל ההתבגרות אשר חזרו שוב ושוב אל המחסום בתקווה להיכנס לירושלים – אולי ליום כיף?. החיילים החזירו אותם פעם אחר פעם – מה שלבסוף התפתח לעיתים למאין משחק ולעיתים נראה היה כי מעשה כוחני יכול להתפרץ בכל רגע. נוכחות הדרגים הבכירים ובעיקר נוכחותו של נציג המת"ק (א.) הנמצא במחסום כבר זמן רב ומכיר חלק מן העוברים במקום, מנעו פרץ כזה. כנשים אנו מרגישות הזדהות מיוחדת עם הנשים הפלסטיניות. רבות באו עם כל ילדיהן, כאשר המבוגר ביניהם כבר עבר את הגיל "המותר", והאם צריכה הייתה לקבל החלטה האם לעבור בלעדיו או לוותר על התפילה. לבושות במיטב מחלצותיהן, באוירה חגיגית ובכמיהה לתפילה – כגודל הציפיה גודל האכזבה. המעבר לזקנות וזקנים לחולים ונכים קשה. הטיפוס לעבר המחסום וההליכה עד לאוטובוסים היא כמעט בלתי אפשרית לרבים. רק המרותקים לכסאות גלגלים עוברים ישירות ממגרש החנייה.

איש עיוור מלווה באשתו החזיק בידו מקל הנחיה לעיוורים. החייל הבודק ניסה למנוע את "כניסת" המקל. בברור התברר שהוא לא הבין "מה זה?". העיוור שדיבר עברית טובה נעצר והראה לחיילים את פלאי המקל – אולי כולם למדו משהו.  למדנו כי לעומת שבוע שעבר כאשר במקום עברו כ-50,000 איש היום ציפו רק ל-30,000 עוברים. ניסינו לברר בקרב הפלסטינים מדוע יש פחות עוברים ושמענו כי אנשים נרתעו אחרי הפיגועים השבוע ואחרי שהמצב במחסום בשבוע שעבר נודע. עזבנו בתקווה כי לא נשוב ברמדאן הבא.