בית לחם, תקוע, ואלאג’ה, יום שלישי, 1.3.05, בוקר צופות: יהודית א., נטע ע., ליליאן ל, שלמית ב. (מדווחת) שורה תחתונה: ניתן כיום לפלסטינים לנסוע ללא מעבר מחסומים מחברון לבית לחם בכביש המפותל דרך תקוע. “כביש ליברמן” מתקדם. 6:30 מחסום 300 בהגיענו למחסום שני חרדים מברכים אותנו בחיוך ושואלים אם אנחנו מ”בצלם”. אין מעוכבים.כ-20 ממתינים למעבר. החיילים עורכים רישום של כל תעודות הנכנסים, פעולה המאריכה את זמן ההמתנה באופן משמעותי. אנחנו מתעניינות אצל אחד העוברים כמה זמן המתין הבוקר – הוא שולף טלפון סלולרי ובוחן את הצג: 47 דקות. חברו מוסיף שאכן, מדי בוקר ממתינים בין 30-60 דקות. במחסום המנהרות נקודת בידוק של מג”ב בכיוון דרומה. המחסום מהצד השני של הכביש, מאויש על ידי הצבא, מוריד רכבים פלסטינים לבדיקות. אל-ח’דר אין צבא. לא התעכבנו. מחסום אפרת לא מאויש. מחסום נוקדים (זעתרה) (למרגלות ההרודיון) לא מאויש. הנקודה הזו עקרונית משום שפירושה שפלסטינים יכולים לנסוע מחברון לבית לחם מבלי לעבור במחסומים. לשאלתנו למה ממשיכים לנסוע דרך אל-ח’דר נענינו כי כאן מדובר בנסיעה של 70 ק”מ (במקום 50), וכי הכביש כאן יותר משובש. לוקח כ-20 דקות מזעתרה לבית סחור. שלט גדול מזהיר בעברית “כניסה רק לכוחות הביטחון”. בסמוך בסיס צבאי וג’יפים מסיירים. לדברי סטודנט הממתין במקום, כשלושה חודשים המחסום לא מאויש, אם כי יש מחסומי פתע מדי פעם. סיפר כי בלילות מתנחלים יורים לעבר עדריהם.להפתעתנו אתר ההרודיון מתוחזק היטב, שומר בקופה, ומדבקות לשמירת הניקיון.נוף מרהיב מלמעלה. מזרחית לכביש 60 חותכים בנוף השקדיות הפסטורלי בולדוזרים הסוללים כביש בין נוקדים להר חומה, המכונה “כביש ליברמן” מסיבות ברורות. תלמידות מנופפות לנו לשלום מאוטובוסים חולפים, תרנגולות משוטטות, שקדיות וכלניות. בפניה למצד שמעון/פני קדם/ שיעיר – ערמות פסולת לצד הכביש מעידות על מחסום שהוסר. 8:40 בית ג’אלה כ-10 מכוניות ממתינות לעבור לצד הפלסטיני. המספר יכפיל את עצמו בחצי שעה הקרובה. חיילים מהנח”ל ומג”ב מספרים כי הכניסה חופשית לכל המכוניות הפרטיות, למכוניות עם מספר ישראלי נושאות אישורים, ולמוניות רק מבית לחם.זוג במונית מבקש לעבור. האשה זקוקה לרופא. אולם החיילים מורים להם לרדת ולהחליף מונית לאחר המחסום, וכדי להבטיח זאת לוקחים מהנהג את תעודת הזהות. רכבים נוספים הממתינים לצד המחסום – רכב ביטחון מאבטח את קורא המונים של מקורות. מנהל בית הספר “HOPE” שבסמוך למחסום מזמין אותנו לביקור. ואלאג’ה סמוך לבית התחתון בכפר פגשנו משפחה שדיברה איתנו בלבביות, וארחה אותנו במרפסת ביתם. שמש אביבית, שזיף פורח, תה מרוה מתוק – כמה נעים להתמכר לדיבורים על שלום על רקע התפאורה הזו. תוכן השיחה עמד בניגוד בולט לאווירה:אבי המשפחה ואחיו הם בני משפחות שגורשו מואלאג’ה ב- 48′, שם כיום מושב עמינדב. והם רואים כיצד הם עומדים לאבד את אדמותיהם פעם נוספת. האב עבד כנגר ואומן פסיפסים בתל אביב שנים רבות. עקב המצב אינו עובד יותר. כך גם בנו, שעבד בבניין בישראל כמה שנים. הבן והבת הצעירים גרים בבית, מדי פעם הולכים ללמוד במרכז מחשבים שמפעילה הרשות בבית ג’אלה. הבת חוזרת שוב ושוב על כך שהיתה רוצה ללמוד, אבל “אין כסף”. השכונה התחתונה נקראת ח’לתי-סמק (על שם האדמה האדומה במקום). האדמות סביב הכפר שייכות לתושבים, אלא שהגדר המתוכננת עתידה להפריד אותם גם מהאדמות, וגם מבית הקברות שלהם. נאמר להם כי יצטרכו לעלות למחסום בפתח הכפר, כדי לרדת לעבד את האדמות. מתוכנן להסלל שם גם כביש ומנהרה. השכונה העליונה בכפר המכונה עין-אל-ג’ווייזה (Gweiza-Ein-el) תיכלל בתחום ירושלים. כיום היא מסופחת לירושלים, למרות שלתושביה ת.ז. פלשתינאיות. במועצת הכפר נמצאת מפה שקיבלו עם התואי. מגיע קרוב משפחה עם מסמכים מ-2003 (צו תפיסה ת/44/03 עזר לעיון הציבור). המסמכים כוללים תצ”א עם אזור תחום באדום (תואי שכנראה השתנה בינתים), בחתימת גדי אייזנקוט. מספרים כי עו”ד איתן פלג מטפל בענייני עין-אל-ג’ווייזה. כנראה שמאז תחילת הטיפול המשפטי לאחרונה התנכלויות מג”ב לתושבי הכפר פחתו משמעותית. קרוב משפחה ממעלה הכפר מראה לנו מסמך משפטי המעיד כי ב- 28.12.2004 הוחרם רכבו לשלושים יום, כיון שהסיע פלסטיני (הוא עצמו) ברכב ישראלי (האוטו שלו). במשפט שנערך אמר לו השופט הצבאי כי הפרדוקס הזה הינה “בעיה שלו”, והרכב נסגר במחסום 300, ולא נתנו לא להוציאו ולו שעה לפני המועד. במסמך נכתב כי נתפס כאשר הוא מסיע בניגוד לסעיף 12 א (ג) לחוק הכניסה לישראל וכי “לפיכך הנני להודיעך כי בתוף סמכותי לפי ס’ 12 א (ג1) לחוק הכניסה לישראל התשס”א ” השימוש ברכב אסור לשלושים יום. “הרכב הורד מהכביש באיסור שימוש מנהלי עקב יסוד סביר לחשד שבוצעה באמצעותו עבירת הסעת שוהה בלתי חוקי”.