09:10: במחסום תור קצר של עוברים, שאינם הפועלים שאנו רגילות לראות בשעות הבוקר המוקדמות. סטודנטים, נשים וילדים בחופשה, גברים מבוגרים ופה ושם תייר. עזבנו כעבור רבע שעה.

החלטנו לבקר בקבר רחל. המקום הומה אדם, בעיקר נשים ותיירים יהודים. את זה הבנו כי בטרם נכנסו לקבר ביררו בין הגברים מי כהן. לכהנים כניסה נפרדת. נשים צעירות עומדות ויושבות בכניסה ואינן נכנסות לקבר, כי הן בתקופת חודש "לא טהורה". מי שציפה לראות את הקבר המוכר לנו מציורים יתאכזב מאוד. האזור כולו מוקף בחומת ההפרדה, מסביב לקבר בניין מכוער שעבר לאחרונה שיפוץ שלא היטיב עם מה שלא היה מרנין גם קודם.

10:20 הגענו למת"ק עציון. אולם ההמתנה ריק פרט לשני אנשים, אחד מהם כבר בן 60, מחכים לשב"כ. נתבקשו להגיע אל "קפטן איברהים" ו"קפטן אילן" בשעה שמונה ל"בירור". הצעיר מבין השניים נראה ונשמע כמו "קליינט" ותיק של ההזמנות האלה. המבוגר ישב חסר אונים ודי המום מההזמנה. השאלה הנצחית היא "למה? מה עשיתי?" . השמועה שאנו נמצאות במקום כנראה עשתה כנפיים ועוד חמישה שישה אנשים ביקשו את עזרתנו. רובם עם בעיות משטרה: את הקנסות שילמו אך מחשב המשטרה ומחשב המינהל האזרחי נמצאים ב"ברוגז" מתמיד, לא מדברים ביניהם, וכך הפלסטינים כמובן משלמים את המחיר. לאחד מהם היה סיפור של האשמה בגניבה, שהוכחה כלא מוצדקת (ראינו מסמך) ובכל זאת לא הסירו ממנו את המניעה (להיכנס לישראל). לא אמרנו לו את מה שכולנו יודעות, שהמניעה כנראה גם לא תוסר בקרוב. אולי חיה תוכל להפעיל מטה קסמים.

כאשר כבר ישבנו במכונית בדרכנו לעזוב ניגש אלינו איש נרגש מאוד. שנים הוא עובד בישראל (יש לו אישור שהייה של סוחר), מדבר עברית שוטפת ועד היום לא היתה שום בעיה. היום, ממש היום, הוכרז כמנוע שב"כ. כמובן שאיש לו הסביר לו למה, מה קרה. השב"כ הוא כל יכול ואינו חייב הסבר לאיש. ארגון חושך כבר אמרנו?! האיש אובד עצות, נרעש. הוא בעל משפחה שתלויה בו לפרנסתה. למרות שהאירועים האלה חוזרים על עצמם יום יום, והכל כבר שמענו וידענו, הרגשנו גם אנחנו זועמות ומבוישות. האיש התקשר אלינו עוד פעמים אחדות בטלפון, וכמובן נתנו לו את מספר הטלפון של סילביה.

עזבנו בשעה 11:35.

אגב, המספר הראשון שנקרא לחלון באולם הריק מממתינים, היה 710. ללמדנו שהמספרים כנראה לא תמיד רלוונטיים.