6.20 בוקר קיצי  בהיר ואופטימי פוגש אותנו במחסום. בחוץ מיודעינו שותים קפה ומצפים להסעה לעבודתם. נקשרת שיחה על הא ועל דא והם מספרים שהיום הכול הולך טוב, אבל… "ביום ששי שוב היתה מהומה גדולה, וצפיפות נוראה ודחיפות וצעקות והכל לאט ומכעיס וקשה". שום בדל הסבר אין בפיהם לפשר השוני הטוטאלי בתפקוד המחסום. אנו שומעות על שוני גדול כזה גם במחסומים אחרים ואין תשובות סבירות לתופעה. 
השביל הקצר מהמדרכה לאולם מלא טינופת דוחה, כבעבר. כבר למדנו שזה באחריות בלעדית של העירייה ולא של המשטרה, האחראית למתקן המחסום עצמו ושם נקי מאוד. באולם, אכן, שקט ושלווה. כל 8 העמדות פתוחות והקהל עובר יעילות וללא עיכובים. עם זאת, יש לציין שוב, שהמעבר ההומניטרי המתחייב אינו מופעל כבר שנה ואפילו יותר, למרבה הבושה. ייתכן שפשוט לא נוח להם להפעילו, היות וכולם רוצים לעבור שם כי הוא פנוי יותר. גם היעדר הנציג מהמת"ק נעשה עניין שבשגרה וימים רבים עובדה זו מאוד מקשה על המעבר התקין, כי כאשר יש בעיות אין למשטרה אל מי לפנות. למרבה הצער, שוב אנו שומעות  תלונות מהעוברים כי מתקני השירותים הציבוריים אינם תקינים והקהל סובל כבר זמן רב. מבטיחים לנו שיטופל…
כבכל שבוע אנו פוגשות במרוצת הבוקר את הפנים המוכרות, במחוות הדדיות של כמעט-ידידות. מרגיע להיווכח, שהמעבר היום קל והדבר משפיע, מן הסתם, על מצב רוחם של היוצאים לעבודה. פה ושם אנו מקבלות כמה פניות לסיוע בהשגת אישורים ונמשיך את הטיפול עם סילביה בהמשך השבוע. 7.30 עזבנו בדרכנו למת"ק.

 7.50 מת"ק עציון

אנו פוגשות כמה בחורים המצפים לנו בחוץ. מאזינות לבעיות, מציעות הליכים לפתרונות, בודקות מסמכים בדקדקנות (בכדי שלא יוחזרו כלאחר יד) וממלאות ייפויי כוח כדי לברר, רשמית, מה מעמדם-מצבם של האנשים ולבקש הסרת המניעה. עבור אלו שיש ברשותם כל הניירות הדרושים אנו ממלאות טופסי "איסתירחם" – המפרט את תנאי חייהם ובקשתם להסרת המניעה ולקבלת אישור לעבודה (בישראל) על סמך מכתב רשמי מצורף ממעסיק, המעוניין בקבלתם לעבודה אצלו ושאר התעודות הדרושות. 
סיימנו את העבודה הבוקר ב 9.15 ויצאנו לירושלים.