כשהחננו את המכונית ליד קבוצות נהגי המוניות והטרנזיטים מייד פנו אלינו בעניין בחור אחד מבית פוריק שהם כולם מכירים, שנוהג על משאית ורשאי לעבור וגם תמיד עובר, ואילו היום (ומוכנים גם להעיד בפני בצל”ם) ראו מרחוק איך מתנפלים עליו חיילים, מכים אותו, והוא כפות ויושב שם, הצביעו לנו על המקום. אנחנו פוגשים חבורת בחורים מהמשטרה הפלסטינית שלא הורשו לעבור. וכבר שעתיים מחכים. ניסינו לטפל בזה דרך המת”ק אבל לפני שמשהו קרה או לא הם התייאשו והלכו. להזכיר ‘ישראל’ מאשימה השכם וערב את הרשות הפלסטינית שאינם מטפלים בביטחון כחלק מהצדקת מדיניותה הנפשעת, ומבלי לחוות דעה על האם בכלל מוצדקת הדרישה הזו תחת התנאים הלא אנושיים האלה, האין טיעון זה נשמע מרוקן ובעצם כעוד חלק מהשיווק הפירסומי של פשע הכיבוש כשדווקא שוטרי המשטרה לא רק נצודים ונרצחים ממש, במיוחד בפעולת טרור המדינה המפורסמת: מבצע ‘חומת מגן’, אלא מונעים במעבר, לעבודתם שבשכם שם הם אמורים הרי ‘לאכוף בטחון’ וזו לא פעם ראשונה שהם ודווקא הם מעוכבים. האין זה מוזר ואולי לא מוזר אלא מגלה את האמת על מה מניע את ישראל, שכמו דווקא היותם במשטרה הופך אותם פחות בעלי רשות למעבר?שני טורים גברים ונשים לחוד.7 מעוכבים כולם ניסו לעבור במחסום, איש לא ניצוד מהצד, אלא שמכל מיני טעמים נאמר להם לחכות ותעודותיהם נלקחו כביכול לבדיקה. בינהם אח ואחות בדרכם לשכם, לבדיקת עיניים ועבור קבלת תרופות עבור אחות, ילדה בת 14 שאחיה מלווה אותה. כבר שעה מחכיםכשלא עזר דבר, פנינו למוקד של המנהל האזרחי, ואכן יתכן שבהתערבותם הם עברו אחרי איזה זמן קצר.סטונדט מנאג’אח מחכה שעתיים. מעוכב נוסף, בחור בן 21 שהשתחרר מכלא שאטא אחרי מאסר של שנתיים (כי נתפס בישראל עובד ללא אישור) עם פתק שיחרור והוא בדרכו לרמאללה הבייתה. לקחו לו את התעודה והיא בבדיקה כי אין לו אישור והוא מחכה כבר שעה וחצי.ואיך יכל להיות לו תסריך אם השתחרר יום קודם מהכלא? במסמך השחרור שלו מבית הסוהר כתוב: מאשרים שהאסיר הנ”ל שוחרר היום 7/3/04 ורשאי לנוע לאזור מגוריו רמאללה. כתובתו ראמללה. לפיכך שוחרר הנ”ל ממחסום ג’נין. אחרי ההתערבות שלנו, ונדנודים, ב 11.45 אחרי שלוש שעות ורבע מאז עיכבו אותו הוא רשאי לעבור. סיפר שכולם מחכים לו בבית. היה נרגש מאוד.בחור מעוכב הראה לי שיש לו תעודה של Palestinian Securityאבל כשראה שאני שוקלת לספר לחייל כי הנחתי, לרגע (והיה עלי לתפוס מייד שזו טעות, ולא כמעט לשגות) שזה יפעל לטובתו, ממש בדחיפות ובלחש אמר לי: ‘אל תגידי להם.. הם מייד יכו אותי ויכפתו אותי…’הבחור שסיפרנו לנו עליו, כפות מ 8 ידיו מאחוריו בפלסטיק הדוק מאוד. חותך בבשר. כמה דקות אחרי שאנחנו מגיעות, שעתיים אחרי שנקשר הוא משוחרר, לעיננו, סימני הכפיתה חרשו בידיו פצעים, שעם הזמן שאנחנו שם הופכים למין תבליטי נחשים אדומים ונפוחים. לבחור לדעת כולם יש אישור לעבור במחסום, והוא נוהג במשאית של אביו שלה אישור מעבר במחסום, בעבר עבר שם בקלות, ואילו היום נאסר עליו לעבור. אני מביטה בזעזוע כשהם משחררים אותו, ידיו כחולות מחוסר דם, פני מביעות את רגשותי.ואסילי: אני קשרתי, שמוליק, בהתרסה: ובעטנו לו בראש. ואז ואסילי פונה לבחור: בוא אתן לך לשתות.’אבל למה?’ אני שואלת, ‘למה היה כפות… למה היכתם אותו?”הוא היכה חיילים!!!’. אבל כששאלתי את מפקד המחסום שיסביר לי בפרוט מה בדיוק קרה, לטענתו, הוא מספר שנאמר לבחור שהוא לא יכל לעבור והוא התווכח, ואז החייל דחף אותו, והבחור עשה תנועה של אי שביעות רצון (באוויר) והשתחרר ביוזמתו מהאחיזה של החייל. ועל זה הוא הוכה ונקשר. ועכשיו הוא בעונש. כי לא מכים חיילים.כשניסיתי לומר לו שזה לא נשמע כמו הבחור היכה חיילים, אלא שהוא עצמו במילותיו שלו בעצם מתאר לי סיטואצייה שבה הבחור פשוט לא שמח עם זה שלא נתנו לו לעבור, ומדוע שישמח, ושזה החייל שהתחיל בעצם, שדחף, שהפעיל את הכוח, ואם לטעון על מישהו שהיכה זה הרי זה החייל ולא הבחור.’אבל זה חייל’ ענה לי. ‘ולמה הוא התווכח חצי שעה אנחנו אמרנו לו ללכת’ הוא הוסיף אולי כי פני לא היו מברכות או מכילות.אמרתי לו שוב, שנשמע שזה החייל שהתחיל ושהיכה אם כבר. ענה לי כבר מאבד את שלוות נפשו: ‘תודי שלא קראנו עליו משטרה’. כל זה כמובן לא משנה את דעת המפקד (בחור ‘מסביר פנים, יחסית למה שכבר פגשנו, שלא מדבר במיוחד בגסות, הרגיל שברגילים, ומחזיק לכל אורך הזמן את נשקו זקוף והקנה למעלה) שעליו להענש. ‘לכמה זמן?’ ‘אני לא יכל להגיד לך, אבל לא נראה לי שעבר מספיק זמן’.אחרי איזה זמן התברר לנו שהבחור בנוסף לכל חולה לב, ומקבל במרפאה בבית פוריק תרופה שלוש פעמים ביום וחושש שיאחר את התרופה שהוא אמור לקבל בשתיים וחצי, ויש לו איזה עיוות גופני שרואים, בכלל משהו בו נראה חולה, וכשניסינו עם זה לנסות לקצר את העונש אמר המפקד שלא נראה לו, שזה לא משנה, שהוא לא ישב די זמן בעונש לדעתו. התקשרנו כמובן למוקד החרום של המנהל האזרחי שטילפנו למת”ק שטלפנו למפקד. ושמענו במקוטע את השיחה שהתרחשה ברמקול פתוח.’יש לו אישור ללכת ברגל’ אנחנו שומעים… ואז לא שמענו, ואז בחורה מהמת”ק אומרת למפקד המחסום: ‘אם לא איכפת לך ובא לך תודיע לי כשתשחרר אותו.’12.10 פלפון מוחזר לו. ב 12.20 נגש אליו ואסילי: ‘קום’ הוא אומר לו בפקודה. והבחור קם. והתעודה מוחזרת. ארבע שעות ועשרים דקות מאז הוכה ונכפת הוא משוחרר. ילד בן 14 על קביים ועם גבס על הרגל בדרך לבית חולים ראפידייה בשכם הגיע עם בן דוד כמלווה, החיילים לא נתנו לבן הדוד לעבור כי הוא לא קרוב מדרגה ראשונה, מצידם שהילד ילך לבדו או שיגיעו הוריו, אז בן הדוד נסע חזרה לכפר כדי להביא את אימו של הילד. הילד, לבדו, על רגל אחת ונתמך על ידי הקביים כל אותו הזמן כי הרי אין מקום לשבת, שעה בערך, עד שאימו מגיעה, והם עברו. דברים הומניטאריים את רושמת? שואל אותי חייל בחיוך. מה בדיוק לרשום שאלתי. לא יודע דברים הומניטאריים. אנשים מספרים לנו על חמושים בבגדים אזרחיים שזורקים אבנים על מכוניות (פלסטיניות) מתקרבות על הכביש מזרחית לבית דג’ן. (כך אולי מנסים להרחיק אותן, לעצור אותן , “להקים מחסום פתע”). ואנחנו כבר שמענו בעבר על מתנחלים חמושים ש”עזרו” לצבא במלאכת המחסום. כל זה סופר לנו כשג’יפ משמר הגבול היה שם, והמגבניקים ישר קפצו על הרכב ונראה שנסעו למקום. כשחזרו אמרו שלא ראו כלום. לפי הנסיון שלנו, זה יכול היה להיות נכון או לא. מהתבטאויות החיילים האלה: “אז מה אם זרקו אבנים, (זה) כמו שילדים פלסטינים זורקים… ” “כל אחד יגיד משהו, [ז”א כל פלסטיני יכול להמציא סיפור] ואת תאמיני ?!” וההצדקה: “…. ואני יודע על פלסטינים מבית פוריק (!!) שנכנסים לתוך איתמר, נכנסים לת”א, ושמים מטענים”.שארית המעוכבים משוחררים ואנחנו עוזבות. צומת זעתרה, 2.30 המחסום סגור להולכי רגל ומכוניות. המון גברים עומדים ליד החיילים מחכים לתעודותיהם. נראה שכל הגברים מהולכי הרגל ומהמכנויות כאחד היו צריכים להאסף ולתת את תעודותיהם.עמדנו שם איזה זמן. התרעה הסביר לי אחד מהמעוכבים.אחרי כחצי שעה התעודות משוחררות וכולם מורשים לעבור.