בשבע בבוקר הגענו לפאריסיה וחברנו למלווים של משמרת הלילה. שניים יצאו ללוות את נ’ בחומסה. הוא חצה את הכביש עם עדר הכבשים אך לא עלה לשטח האש המותר לו למרעה, מחשש החרמה או התנכלות. אף אחד מהמתנחלים או הצבא לא נראה בשטח והמרעה נמשך עד השעה 15.00  ועבר בשלום. שניים אחרים  יצאו עם ז’ ובן אחיו ח’ לכיוון  חוות צוריאל בצפון מערב, אך לא הרחיקו מאוד. בדרך אף הכינו לעצמם ארוחת בוקר של שדה – פיתות עם לבנה ומטבוחה ותה. הם חזרו בשעה 13.30 ללא כל הפרעה במרעה.

בפאריסיה נותרו שני מלווים ששיחקו עם הילדים, עזרו בשיעורי הבית והסתובבו בין המשפחות. זה תמיד מלווה בשתיית קפה ותה וגם בארוחות בוקר, בינים וצהרים

ב16.00 עזבו רוב המלווים ונותרו שניים למשמרת לילה. אליהם חברו עוד שני מלווים שהגיעו בשבע בערב.

רק לעת ערב הגיע  דניאל הרבש”צ של התנחלות רותם וחנה את מכוניתו בסמוך לדיר, ליד מצפה מאולתר מכיסא ודגל והאיר בפנסים מלאים לעבר היישוב.

תושבי היישוב והמתנדבים לא הגיבו. זהו טקס יום יומי, ניסיון להתגרות ולהפחיד.

 הלילה גם הוא עבר בשקט בפאריסיה ולא נדרשנו ולא נקראנו לשום מקום אחר לעזרה במהלכו.

אבל הכל גם קורה  והווה!
אין גשם  והאדמה יבשה, ובפאריסיה ובחומסה  ובעין אל חילווה ובעוד מקומות אין עשב ואין אוכל לכבשים ולפרות. בעת הזאת בשנה שעברה הקרקע בה כבר הוריקה. שטחי המרעה כל הזמן מצטמצמים בגלל הרחבות שטחי המרעה של המאחזים והתרחבויות ענק שלהם. גם הכרזות שטחי אש ע”י הצבא, איומי מתנחלים מדי יום, מעכבים את היציאה למרעה למספר שעות במהלך השבוע.  המתנחלים בעזות מצח וללא חשש עולים על אדמות הרועים המעטות וחורשים לקראת זריעה  לפלסטינים הכניסה אסורה.

הרועים מיואשים;  הכבשים והפרות רעבות; אין מספיק חלב ומתחילים לראות טלאים מתים.

לרועים  אין לאן ללכת, מסביב הכל ישימון של אדמה חמרה חומה. חול ורק חול..

 ואין דין ואין דיין בארץ הזאת. העם הנבחר שפעם נרדף הפך לעם רודף ועולה על רבותיו מהגלות .