נסענו בחששות לא קטנים.  בני המשפחה של שתינו מאוד התנגדו שניסע במצב הנוכחי. חשש מפיגועים. ואכן, בגלל שזו דרך ארוכה (מתל אביב לפסאיל, לתורמוס עייא, בחזרה לפסאיל, לצפון הבקעה, לפארסיה) גם אנחנו לא היינו שקטות. למרבה השמחה, הכבישים שהיו ריקים לפני שבועיים היו היום מלאים כלי רכב, ולמרות שיש הרבה מחסומים החיים חזרו לאיזו שיגרה מתוחה.

בצומת תפוח (זעאתרה) תלויים שלטי חוצות: חזרנו לחבל עזה וקוראים להתיישב במקום. תגידו שאלה שוליים הזויים, אבל אני חושבת שאילו היינו מתעוררים מוקדם יותר, כשההתנחלויות רק החלו לצוץ (בית הדסה. סבסטיה.. זוכרים?) היינו במקום אחר לגמרי היום. הזרם המרכזי בציבור הישראלי יישב בסלון והציונות הדתית תחלק ציציות ותהפוך את הסיוט מהעוטף לגיהינום גרוע יותר. סמוטריץ ושותפיו זוממים להשתלט על כל ארץ ישראל, מהים עד הירדן, ומי ישלם את מחיר הדמים? מי ששילם בעוטף עזה. בעיני חבורת המשיחיים אוקטובר 23 היה חודש משמח. כמו שאמרו בלי למצמצץ: אם רק נשים הצידה את ההרוגים והחטופים. מצמרר שיש מי שחושב שאפשר בכלל לשים אותם הצידה.

הכפר א-סאוויה שם נרצח פלסטיני בשבת לפני 10 ימים, חסום בערימות עפר. זה הנוהג – כאשר ישראלים פוגעים בפלסטינים מענישים את הקורבן (התירוץ – פחד פן מישהו ירצה להתנקם). קראתי שהמתנחל שירה בפלסטיני הוא חייל שהיה בחופשה. הוא שוחרר והתיק נגדו נסגר. הטענה – הפלסטינים זרקו עליהם אבנים. השופט לא תהה מה עשו הרוצח וחבריו במטע של הפלסטינים…

הבאנו את מַרים לבית החולים בתורמוס עייא, לצורך קבלת הזריקה הקבועה ששומרת על מאור עיניה. התקבלנו שם בחום לא רגיל ולא צפוי בעת הזו. החל מיושבי בית הקפה ממול לבית החולים, דרך הבעלים של בית הקפה שסירב לקבל מאיתנו כסף, דרך הרוקח בבית המרקחת בקצה השני של הכפר. בחור צעיר ניגש לספר, שתושבי הכפר (שלפני 4 חודשים הוצת באכזריות על ידי מתנחלים) התארגנו להגן על עצמם. בידיים ריקות אומנם, הצליחו לפני שבועיים להדוף פוגרום נוסף. שאפו !

אחרי שהחזרנו את מרים לביתה בפסאיל, נסענו לצפון הבקעה למשמרת של “נוכחות מגינה”. קהילת אל פארסיה שסמוך אליה קמה התנחלות רותם, סובלת מאוד מאלימות תושבי רותם (“כפר אקולוגי” עאלק). אנו מנסות בכוחותינו הדלים לשמש להם מגן, בעיקר משום שאנחנו מצלמות את הפורעים. התושבים מספרים שהם סובלים חרפת רעב משום שאינם יכולים למכור גבינות או כבשים כי כל הדרכים חסומות וסוחרים לא מצליחים להגיע אליהם. אלימות המתנחלים באזורי המרעה גרמה להם להישאר לרעות ממש ליד האוהלים ולחסל את מעט העשב שנותר מהגשמים המועטים של החורף שעבר. עכשיו הם נאלצים לקנות אוכל יקר לכבשים, ומצבם קשה ביותר.

מלבד זאת, מאז 7.10 בית הספר בעין אל בידה סגור כי המורים לא יכולים להגיע בגלל המחסומים. הילדים חזרו ללמוד בזום, אבל לא לכל ילד יש טלפון ולא כולם באותה שכבת גיל . איך שלושה ילדים בני 7, 9 ו-12 ילמדו מטלפון אחד?

בשעה 17.00 קיבלנו הודעה שמתנחלים סגרו את צומת עין חילווה בקרבת מקום, ומתנכלים לפלסטינים שמנסים להגיע לעיירה טובאס או לכל מקום אחר. חצי שעה אחר כך נסענו לבדוק והם כבר לא היו שם. אבל ליד כל מאהל של בדואים כבר היה תקוע דגל ישראל. להוציא להם את העיניים. אפילו על תמרור עצור תקעו דגל.

מאוחר יותר דיווחו לנו חברינו שפלסטינים אזרחי ישראל נתקעו עם מכוניתם באותו צומת, ובמהלך ניסיון לתקן אותה התנפלו עליהם מתנחלים והיכו אותם קשות. רק כשהגיעו פעילים ישראלים שלנו הם הסתלקו, וחברינו ליוו אותם עד המחסום. מחר תודש תלונה למשטרה. אבל מנסיון, ברור לנו כי המשטרה לא תעשה דבר.