ברטעה, ריחן, שקד, יום ראשון 6.11.05, בוקר משקיפות: נטע ג’, אנה נ.ש’ 06:05 – 09:30 אנו נוסעות בכביש החוף , מעלינו שמים מתבהרים לקראת שחר. במרחק , בדרך למחסום שאליו נגיע מייד, השמים קודרים, מחשיכים. כאילו מאיימים, כאלו מזהירים… וכשאנחנו מגיעים לשם, ממטירים עלינו דמעות של גשם. 06:05 מחסום ברטעה מחסום זה אמור לשמש כמעבר לחקלאים מהגדה וממרחב התפר. מעט לפני המחסום זרוע ברזל צהובה חותכת את הכביש ומונעת גישה למחסום. אין מעבר לחקלאים. 06:15 מחסום ריחן אנו יורדות בשרוול אל המחסום ואנשים עולים בו מולנו, גם נשות המתפרה עוברות. במחסום, עשרות נשים וגברים מסתופפים יחד זה לצד זה. אין מעבר נפרד לנשים ולגברים . לצה”ל “אין אפשרות לשלוט על שני שערים בו זמנית, אם יקרה אירוע…” כך המפקד. מעבירים פעם נשים ופעם גברים. חיילת יעילה ונמרצת בודקת ומעבירה שניים-שניים ,בשקט ובנימוס. המחסום פתוח היום לכל בעלי אישורים תושבי מרחב התפר. מדי מספר דקות חוצים את הדרך כלי רכב צבאים, מול פני הממתינים, והחיילים מקפיאים את תהליך המעבר עד שהרכבים יעברו. הזמן הפלסטיניי? לא רלוונטי !תמונה: בני אדם צעירים וזקנים עומדים צפוף צפוף, בבגדי עבודה לרוב, שקים בידיהם, גדרות, שערים ומחסומים. תלתלים וברזל ואפור, בתוך מעברים צפופים של בטון, אשפה ושאריות של בקבוקים וכוסות קפה. מכוניות, שכאילו נשלפו ממחסן גרוטאות, ממתינות. אנשים. ממתינים למוצא פה המאשר או שולל. תלויים בהחלטות של כוח עלום, המיוצג ברשימות נייר מעודכנות. בכל פרק זמן עוברים אל מול נשק שלוף, למשמע הוראת “שנים שנים”, מול פרצופים מצחקקים, שבעי נחת וחדוות נעורים של בוקר טוב ונחמד. שני עולמות. ישראלים מנועים מלעבור לשטחי הגדה ובחזרה. ישראלים אמרנו, ולא אמרנו “יש ויש”. למשל תושבי מבוא דותן וחרמש. אלה באים והולכים באים והולכים ושום רגע בחייהם אינו משתבש ואינו נחמץ.ישראלים מסוג אחר, תושבי אום אל פאחם למשל, יתכבדו ויעברו היום במחסומים אחרים. איפה? לא ברור אפילו לחיילים . ועד שיחליטו הם תקועים . במת”ק לא מטפלים בישראלים באזרחים ישראלים, והם – בין הכיסאות. יום קודם, נאמר לנו, עברו פה מאות ערבים אזרחי ישראל, שחזרו מביקורי קרובים בגדה. זרמו עד שהתקבלה הוראה: להפסיק להעביר! הנותרים נתקעו בצד הפלסטיני של המחסום על מטלטליהם וטפם. לקראת סוף היום, אחרי שעות, חזרו והעבירו אותם. היום יום חדש, החלטות חדשות: מספר הממתינים קטן. אפשר להתעקש.אשה, אלמנה, עם חמישה ילדים קטנים, הגדול בן 10, לא מקבלת רשות לעבור. הילדים צריכים להגיע לבית ספר? לא חשוב!אוטובוס אגד יוצא ממבוא דותן ועובר במחסום ב- 06:05 באופן מדויק ואחראי, ובו תלמידים ושאר נוסעים . אשה ישראלית שיש לה הזמנה לבית חולים בעפולה מבקשת להגיע לשם עם בן זוגה. מסורבת, למרות האישורים הרפואים שבידה. מכונית ישראלית מהשטחים הכבושים עוברת “במסלול הירוק”, הנהגת מנפנפת קלילות לשלום ובוקר טוב לחיילים והם מחזירים לה ברכה מחויכת. והאשה, היום היא קצת ממהרת, צריכה להגיע לבדיקות אז ביי. היום אין מעבר לחקלאים בשערים אחרים הרשומים באישורים שלהם. זו הוראה הנכונה לרגע זה, שאינה מחייבת את הרגע הבא. כאן עוברים רק בעלי תסריח/אישור שבו רשום השם המפורש: ריחן, שער 5 . וכך, חקלאי מיישוב פלסטיני הסמוך למחסום, שברשותו אישור מעבר במחסום שקד, נשלח לשם. אח”כ יסתבר שלא בדיוק מחכים לו שם. המפקד מספר שביום רגיל עוברים במקום 2000 איש ואשה, נתון שנראה לי מופרך על פי התרשמות אישית. 07:10 מחסום שקד השער סגור. קבוצה של תלמידים ממתינה במקום. אנו מתקשרות למתק ולחטיבה, לברר מדוע לא פתחו היום. התשובה: “לא יודעים.” יבררו. שנתקשר שוב. כעבור 10 דקות, התשובה: “עוד מעט יפתחו.” במקום כבר מעל 30 ממתינים, ביניהם אשה מבוגרת מדהר אל מלכ, שהולכת בקושי. על ראשה סל פלסטיק מלא בסירים. היא מגיעה וצונחת על אבן לצד השער, לנוח. כעבור עוד 20 דקות מגיח ממרחק האמר צבאי. הלב מחסיר פעימה… יעצור? אך לא! ההאמר עובר, משאיר אחריו שובל אבק ונעלם. שיחת טלפון נוספת עם הצבא מבהירה לנו כי מניעת מעבר חקלאים בברטעה ובשקד היא בקשה מיוחדת של מושל ג’נין, וצה”ל נענה לבקשה! תמוה, אך מידע זה נמסר משני גורמים שונים בבוקר זה. זאת ועוד, בצה”ל הסיקו שהחג (עיד אל פיטר) עדיין נמשך וכך גם חופשת הלימודים, ולכן לא פתחו את השערים. ב-07:40 מגיעים חיילים, כאשר במקום מתקהלים כבר כ- 60 תלמידים. הקטנים מנערים את הגדר דוחפים וצועקים. החיילים מתארגנים באיטיות מרגיזה. החייל שפותח את השער מודיע שהיום עוברים רק תלמידים. הוא מנסה להרגיע את הקהל הצעיר ודורש “שניים-שניים”.07:50 צה”ל נערך מול האויב הצעיר: נשק שלוף מאחורי בטונדה. למרות הדרישה לעבור רק בזוגות, ברגע שהחייל מתרחק קצת וכל הזרם הצעיר שועט בריצה פראית אל עבר השער הפתוח ממול כמו בקבוק שמפנייה שחלצו ממנו את הפקק. מתחילה ריצה פראית של הקטנים ואחריהם הבוגרים והבוגרים יותר, והסיפא הנשים והמורים שממהרים ברצינות מכובדת. החיילים המומים וחסרי אונים מול האויב הנוהר קדימה ואינו נרתע מקנה הרובה השלוף מולו. תוך דקה נבלע הנחשול האנושי בעבר השני ושקט חוזר לאזור.מהעבר השני, בכיוון מהגדה למרחב התפר, ממתינים מעטים, החקלאים מסורבי המעבר בריחן, והם נאלצים לחזור כלעומת שבאו. 08:00 אנו נשארות עם האשה הכורעת מול השער. היא מדדה לקראת החיילים מבקשת לעבור לטורא (גדה), אל בתה, להביא תבשילים ולאחר מכן ללכת יחד לרופא. החיילים מודיעים לה שהיא אינה יכולה לעבור. בתסריח (אישור) שלה כתוב “ריחן”, אז שתתכבד ותלך לריחן. אנו מנסות טיעון “הומניטרי”, האשה מציגה מסמכים רפואיים ואוסף תרופות , ואנו מצביעות על הרגל הכואבת, על ההמתנה הממושכת, על אי הידיעה, על האבסורד בהוראה לשלוח אשה מדהר אל מלכ (הדבוק כמעט לצד המערבי של המחסום) אל בתה המתגוררת בטורא (מהעבר השני של הגדר) בדרך ארוכה ארוכה אל מחסום ריחן, במונית שתעלה לה כסף שאין לה. אנו מנסות לפרוט על רגשות. אך המפקד, לאחר שברר בחמ”ל, חזר והודיע שאין לו אפשרות להעביר את המסוכנת הזו. לא עזרו הבקשות והפניות למת”ק ולא תעודת הזהות שלה שנמצאה “כשרה”. טביעת אצבעות של מפקד החטיבה החדש, של נחישות קשוחה ובלתי מתפשרת, לא השאירו מקום לפשרה ולשקול דעת מקומי. 08:30 אנחנו שם עם האשה, אולי יתרצו. אבל צה”ל צבא עסוק. מבקש בנימוס הראוי לצבא נאור שנתפנה. הצענו לאשה טרמפ לריחן אך היא סירבה . הניחה את סל הפלסטיק על ראשה וירדה לאיטה בדרכה לביתה. אנו חוזרות בתיסכול ובזעם ונוסעות אחריה. 08:40 ריחן אנו פוגשות אנשים מתוסכלים המבקשים לעבור ואינם נענים, חקלאים ש”לא היום ולא מכאן”, ישראלים שתקועים בשטחים ואינם יכולים לחזור לביתם עם ילדיהם, וזעם עצור ומתפרץ על סבל מתמשך של חיים שנחיים בקושי ובהשפלה. אנו כרית החבטות לאנשים פגועים שהכיבוש רסק את שגרת חייהם .ועוד ממשיך להתעמר בהם.”כל יום דבר חדש,”הם אומרים, “כל יום משהו אחר, פעם מותר פעם אסור, פעם כן פעם לא. מה זה? עד מתי?” גם אנחנו שואלות. עד מתי ?09:30 עזבנו